לפני שנתיים נפטר אחי הצעיר, נוריאל גץ, באופן פתאומי מאירוע לבבי. רצה הגורל וזה קרה בתאריך ד' באייר, יום הזיכרון לחללי צה"ל. בעודנו המומים מעצם הבשורה הקשה שנפלה עלינו, הבנו שזהו היום שבו אנו אמורים לעלות להר הרצל לקברו של אחי הגדול אבנר הי"ד, שנפל בקרב לשחרור הכותל וירושלים במלחמת ששת הימים. אבנר נהרג מכדור של צלף ירדני במקום הנחת התפילין על הראש, ושכב שרוע 24 שעות כשלא ניתן היה לפנות אותו בשל ירי צלפים עז.

במקום לעלות להר הרצל ביום הקשה הזה, הבאנו את נוריאל אחינו הצעיר לקבורה, ובעת הצפירה התייחדנו כל האחים והאחיות עם ילדיו ורעייתו חבוקים, בוכים ומסרבים להאמין. כך מצאנו את עצמנו בוכים ולא קולטים. בוכים על האח נוריאל שפתאום איננו, ובוכים מגעגועים על האח הצנחן אבנר. שני אחים שמתו בהפרש של 50 שנה זה מזה, ואנו צריכים לפקוד את שני הקברים שלהם באותו יום.

לאחר שאבנר נהרג בשנת 1967, המשפחה שלנו עברה לירושלים. אמא לא רצתה להשאיר את אבנר לבד בהר הרצל. נוריאל היה אז רק בן 7, תלמיד כיתה ב', ילד רך וצעיר בשנים, שמצא את עצמו יושב שבעה על אחיו הגדול והגיבור וגדל בצל אחיו, שהפך עבורו למורה דרך; אח שצריך ללמוד מדרכו. חטיבת הצנחנים הפכה להיות עבורו סמל ומודל.

לאחרונה שמעתי סיפור מחבר שלמד עם נוריאל: כשהם ישבו מבושמים לסעודת פורים, כל החבר'ה שמחו ורקדו, ורק נוריאל שתק. כשהחבר ניגש אליו לברר למה הוא כך, הוא החל לבכות וסיפר כי אין לילה שבו הוא לא בוכה על אחיו אבנר, שנפל בלי שהספיק להתחתן עם ארוסתו.

ועכשיו יש לנו שני קברים לפקוד: אותו יום קשה שמשפחות רבות כל כך בארץ מתייחדות בו עם זכר אהובם, ולנו יש שניים. ב־11 בבוקר כל בני המשפחה עולים להר הרצל, כולל הדור הצעיר שלא הכיר, ובהם נכדים ונינים שמופיעים לבושי מדים, והקצינים בהם מצדיעים לאבנר. בצהריים ממשיכים לבית העלמין כדי להתאבל על נוריאל. אותה חבורה של המשפחה נודדת בין שני בתי העלמין. ואני נסערת: איך אוזרים כוח שוב ועולים לשני בתי העלמין ביום אחד, לזכרם של שני אחים שלא הפסיקו לחיות זה במחיצת זה. איך אפשר לשאת את הכאב הכפול.

זכיתי לגדול כבתו של הרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל. לאחר שאבנר נפל אמר אבי: "אוי לי שכך קרה לי שבני נפל על שחרור ירושלים, ואשריי שזכיתי שבני היה אחד ממשחררי ירושלים". זו הייתה הנחמה היחידה שלו. לקראת יום הזיכרון, יום שעבורנו האבל והכאב בו הפכו לכפולים, אני מתנחמת בכך ששני אחיי עכשיו יחד, מתאחדים עם ירושלים של מעלה.

הכותבת היא יו"ר עמותת "בית הרב גץ" לזכרו של רב הכותל המיתולוגי