התנהלות עורכי הדין של נתניהו רומסת את כבודו של היועמ"ש

בעבר היו לשרים בכירים ואפילו לראשי ממשלות חילוקי דעות חריפים עם היועצים המשפטיים של ממשלתם. אך מעולם לא הובע זלזול בהם בפומבי, ונמנעו מלפגוע בכבודם. נדמה לי שהמסורת המכובדת הזו הגיעה אל קִצה בימים האחרונים, בהתנהלות פרקליטיו של נתניהו. להרגשתי, הם לא פועלים בשמם, אלא בשם שולחם - גם אם לא שולם להם שכר טרחה עד כה. 
 

בסוף פברואר הודיע היועמ"ש אביחי מנדלבליט כי החליט להגיש שלושה כתבי אישום נגד ראש הממשלה בכפוף לשימוע. כדבר שבשגרה מועבר חומר החקירה או עיקרו לידי החשוד הפוטנציאלי על מנת שיוכל להגיע מוכן לשימוע ולשטוח בו את טענותיו. 
 

על פי הפרסומים, נתניהו ופרקליטיו ביקשו מהיועץ המשפטי לממשלה לא להפיץ את חומרי החקירה הרלוונטיים בין פרקליטי החשודים השונים בתיקים, על מנת למנוע הדלפות חד־צדדיות בזמן מערכת הבחירות. דרישה הגיונית, שבצדק מנדלבליט נענה לה. הוא אף קבע כי החומר יימסר לפרקליטי החשודים ב־10 באפריל, יום לאחר הבחירות. לפיכך הוא גם קבע כי השימוע ייערך לאחר שלושה חודשים - ב־10 ביולי. 
 

על פי הפרקטיקה הנוהגת, שלושה חודשים כהכנה לשימוע אינם בהכרח זמן מספיק. נאשמים רבים, פחותי מעלה מראש הממשלה, קיבלו זמן ארוך יותר להתכונן. נרמז ממשרד המשפטים שאם יידרש לעורכי הדין זמן נוסף להכנות, הם יקבלו אותו. אלא שבמשך למעלה מחודש פרקליטי נתניהו לא הגיעו למשרד המשפטים לקבל את חומרי החקירה הנדרשים לשימוע, בטענה לא רלוונטית ששכרם לא שולם. כשמנדלבליט בצעד חריג שלח את החומר למשרדם בדיסק און־קי, לפי הפרסומים הם סירבו לקבל את החומר, אך זה לא מנע מהם לבקש ארכה לשימוע. קשה להאמין. התנהלות כזו היא רמיסת כבודו של היועץ המשפטי לממשלה. 
 

אני מעריך שכעת, לאחר שהחומר נלקח על ידי הפרקליט, תינתן לו גם הארכה לשם הכנת התיקים לשימוע.

 

סמוך לערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הפך בג"ץ את החלטת שר הביטחון בנימין נתניהו והורה לו לאפשר למאה בני משפחות שכולות פלסטיניות להיכנס לישראל, על מנת להשתתף בטקס הזיכרון האלטרנטיבי שנערך בתל אביב. 
 

אינני בטוח שמדובר בטקס הצודק ביותר של משפחות שכולות, וכלל אינני בטוח שהייתי משתתף בטקס כזה, אך יחד עם זאת אני בטוח שבג"ץ נהג נכון בהתייחסותו לטקס, אף שאין ספק שהוא פוגע ברגשות של חלק מהציבור.
 

יום הזיכרון, כמו יום השואה, הוא אירוע לאומי. יחד עם זאת, האבל והשכול הם אינדיבידואליים ונמצאים במרחב האישי והפרטי, וכל אדם - בוודאי במדינה דמוקרטית - זכאי לחוות אותו בדרכו שלו, ולאחרים אין סמכות להתערב בכך.
 

לשר הביטחון ניתנה הסמכות בחוק לאפשר או למנוע כניסתם של פלסטינים אל תוך גבולות מדינת ישראל, אך זאת רק מטעמים של ביטחון המדינה. לא ניתנה לו או לאיש אחר מטעמו סמכות לשלול את כניסתם לישראל מטעמים ערכיים או מוסריים, או לפי השקפת עולמו. 
 

בשנה שעברה, כששר הביטחון דאז אביגדור ליברמן הורה למנוע ממשפחות שכולות פלסטיניות להיכנס לישראל ולהשתתף בטקס, פנו מארגניו לבג"ץ והגישו עתירה בנושא. 
 

בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ דן באריכות בשאלות שהעלו העותרים ובסופו של דבר פסק כי "שיקול הדעת הרחב הנתון לשר הביטחון בכל הנוגע למתן היתרי כניסה לישראל אין משמעותו שיקול דעת בלתי מוגבל". עוד כתבו השופטים: "החלטת השר לוקה בחוסר איזון ממשי ובחוסר סבירות במידה המצדיקה את התערבותנו". הפסיקה הייתה חד־משמעית וברורה, והאירה את הדרך בפירוט ובדייקנות עבור מקבלי ההחלטות. 
 

אלא שבינתיים המציאות הפוליטית השתנתה, וראש הממשלה לקח על עצמו גם את תפקיד שר הביטחון לאחר התפטרות ליברמן. למרות פסיקת בג"ץ הברורה, החדה והחד־משמעית, הוא חזר על החלטת ליברמן. מן הסתם נתניהו העריך שבג"ץ יתערב פעם נוספת, ואולי אף יכעס, ובצדק. מדוע מטרידים אותו פעמיים באותה סוגיה שלגביה כבר פסק? האם רק משום שדמו של נתניהו כחול יותר משל ליברמן? 
 

יכול להיות שנתניהו העריך שהטקס האלטרנטיבי יתקיים בהשתתפות משפחות שכולות יהודיות ופלסטיניות, אך היה לו יותר נוח שזו תהיה החלטת בג"ץ ולא החלטה שלו. ובכלל, יש נטייה מובנית בקרב פוליטיקאים לזרוק מידם החלטות שהן בבחינת תפוח אדמה לוהט ולשלוח אותן לשולחנו של בג"ץ. שהרי קל יותר לבוא בטענות לבג"ץ על החלטות ערכיות שנויות במחלוקת. ובכלל, שופטי בג"ץ לא עומדים לבחירה בפריימריז, והציבור שלהם לא יכול להעניש אותם בקלפי ביום הבוחר. 
 

ואכן, בפסק הדין שניתן בבג"ץ כתב השופט יצחק עמית: "יש להצר על כך שלמרות התקדים שנקבע בעתירה הקודמת, אנו נדרשים שוב במעין 'שידור חוזר' לאותה הסוגיה". ועוד הוסיף שההחלטה של שר הביטחון לא ניתנה על רקע שיקולים ביטחוניים, "אלא על רקע שיקולים אחרים שנעלמו מעינינו". 
 

כצפוי, טקס הזיכרון האלטרנטיבי התקיים בהשתתפות אלפי אנשים. אלא שהאיתותים ממשרד הביטחון בוודאי הלהיטו את הרוחות, וכמה עשרות מפגינים התאספו על הגדרות ליד המתחם שבו הוא נערך. הם קיללו, הרעישו ואף יידו חפצים על משתתפי הטקס. אילו היו מסתפקים במחאה שקטה, זה היה לגיטימי, אך מחאה שנועדה ליצור כאוס ולפגוע פיזית באנשים איננה לגיטימית, ושר הביטחון יכול היה למנוע או לפחות לצמצם אותה, אלמלא זרק את ההחלטה פעם נוספת לפתחו של בג"ץ. 
 

יכול להיות שזה היה קדימון לתוכניות הממשלה לצמצם את מעורבות בתי המשפט בשמירת הדמוקרטיה, וייתכן שזוהי יריית הפתיחה לקרב הגדול על שלטון החוק של הממשלה שבדרך. מי ייתן ואני טועה.