סערת השביס: מה מבטיח לנו שאין עוד תפוחים רקובים במערכת המשפט?

השבוע היה זה השופט בדימוס עודד אל–יגון. ספק אם שמעתם בעבר את שמו, אבל פוסט אחד שלו על פריטי לבושה של לינור אברג'יל בטקס הדלקת המשואות, שכלל התבטאות גזענית בתוספת הטרדה מינית בפייסבוק, הצליח להוציא מדינה שלמה משלוותה. אחרי שגם אני הצטרפתי בסערה לשיח והבעתי זעזוע עמוק וסלידה מהדברים הנוראים שכתב שופט בישראל, נפל לי האסימון. יש לנו נטייה לרומם שופטים למעמד של גיבורי־על. אנחנו רואים אותם כממשיכי דרכם של שופטי ישראל בתקופת המקרא. שמשון, גדעון, אהוד בן גרא ואחרים, שנתפסו כמושיעי העם, העבירו את הילתם המסנוורת לשופטים של היום, דבר שלעתים מטשטש את המציאות הפשוטה שהם בסך הכל בני אדם.
 

גם השופט אל־יגון הוא בן אדם, בן אדם לא משהו בכלל, אבל עדיין בן אדם. כזה שמושפע מדעות קדומות ומסטריאוטיפים, כזה שבנה את סל הערכים שלו מסיטואציות שזימנו לו החיים, כזה שיש לו רגישות יתר לקבוצה חברתית אחת לעומת אחרת, כזה שיש לו סלידה אוטומטית מדברים שהוא לא מכיר, כזה שמושפע מדברים שחושבים אנשים שהוא אוהב או כאלה שהוא מבלה איתם. כזה שנחשף לדברים בתקשורת. כזה שהוא כמונו, בן אדם, עם חולשות וחוזקות, ואת כל החבילה הזאת הוא סוחב לכס השיפוט.

 

נכון, אל–יגון הודח מהמערכת בשל ההתבטאויות, ההתנהגות והדעות שלו, אבל שום דבר, ובטח לא ההתנהלות הנוכחית של הוועדה למינוי שופטים, לא מבטיח שאין עוד תפוחים רקובים בערימה. עם זאת, אסור לנו להשחיר את המערכת כולה ולהטיל דופי בעבודתם של מרבית השופטים בישראל, שמבקשים לעשות עבודתם נאמנה. אך אולי בסופו של דבר גם הם, כאחד האדם, זקוקים לעתים לעזרה? 
 

מלבד חולשותיהם הטבעיות של שופטים, הנובעות מעצם היותם בני אנוש, הטיית פסקי דין, החלטות שגויות וטעויות עלולות להיגרם גם משיטת המשפט הנהוגה בישראל ומהמערכת השוחקת, שגורמת לשופטים רבים להפוך לחלק מפס ייצור המבקש להקטין את העומס על המערכת בדרך לתיק הבא. 

מערכת המשפט שוחקת עד כדי כך שאפילו הטובים והערכיים שבשופטים עשויים לחטוא, להפוך לחסרי סבלנות ולאבד רגישות, ובכך הסיכוי למשפט צדק עלול להיפגע. אולי הגיע הזמן לדון בשינוי שיטת המשפט ולבחון אפשרות לשילוב של חבר מושבעים, כדי לסייע לשופטים לצמצם את טווח הטעות. קטן ככל שיהיה הטווח, מדובר בדיני נפשות.
 

מלבד העובדה שחבר מושבעים מצטלם כל כך טוב בדרמות המשפט האמריקאיות, ולמרות הקושי של תפעול מערך כזה במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם ושבה פסילת מושבעים יכולה להיות דבר שבשגרה, יש משהו בשיטה הזאת שעשוי לרענן את המערכת ולחזק את עקרון הצדק, שהולך ונשחק.

אשאיר את הטיעונים המקצועיים בסוגיה למומחי המשפט, שאיני נמנית עמם. אין ספק שהמומחים יספקו בקלות רשימה בלתי נגמרת של נימוקים מורכבים בעד ונגד השיטה, אך אף על פי שמדובר בצעד מרחיק לכת, אולי עלינו לבחון כיצד ניתן לשלב בשיטת המשפט את עקרון חוכמת ההמונים. 
 

שופטים הם בני אדם עם כוח עצום וסמכות לחרוץ גורלות. צריך להביא בחשבון שהם מושפעים מדברים שונים ומנהלים סדר יום תובעני שלא מאפשר להם לשמור על אותה רגישות ורמת קשב. מדי יום הם נאלצים לשמוע במשך שעות טענות של עדים מתחלפים, וחלקם מאבד כל יכולת לגלות אמפתיה. מדוע אם כן לא לעזור להם ולהעמיד לרשותם צוות חשיבה שייצג את החברה הישראלית ויסייע להם לגבש עמדה?
 

מומחי המשפט יחליטו אם לקרוא לזה חבר מושבעים או קבוצת מיקוד משפטית. אפשר לאמץ שיטות הנהוגות בעולם או לפתח אחת משלנו, לשמור במקביל על מעמדו של השופט, ובלבד שייעשה שימוש בחוכמת ההמונים כדי לצמצם את טעות האנוש, שמתבססת רק על חוות דעת של אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה.
 

בשבוע שבו השופט אל־יגון עורר סערה בדבריו הבנתי כמה המעמד שאדם מגיע אליו אינו ערובה מובטחת לגדולתו כאדם. חשבתי על כל אותם אנשים שהגיעו לבית המשפט, עמדו בפניו וחשבו שיזכו למשפט צדק, וייתכן שבגלל דעותיו, עמדותיו ותפיסת עולמו, זכו ללא מעט יגון. אז אולי כדי למנוע יגון נוסף, שנובע מחולשות של בני אדם ומהמערכת השוחקת, הגיע הזמן שנשקול רפורמה בשיטת המשפט הישראלית.