"לקלקל את האשליה": רשמים של מכור לאירוויזיונים

"לקלקל את האשליה": את סוף השבוע של גמר האירוויזיון בחרתי להעביר עם בני משפחתי בשני המוקדים המרכזיים של קרקס המוזיקה האירופי הנודד שלקח לו 64 שנים ארוכות להגיע לעיר מגוריי תל אביב - כפר האירוויזיון בטיילת העיר בשישי ואולם התחרות עצמו בחזרה האחרונה בהחלט של הגמר בשבת. עד שהאירוע הזה שאני עוקב אחריו באדיקות מילדות מגיע לעירי לא אחווה אותו מקרוב? כך חשבתי. נו.. אז חשבתי.

הבוקר ישראל מתעוררת לשלהי משא ומתן להרכבת ממשלה לאומנית-שמרנית-דתית המבקשת לבצע מהפך חוקתי שנוי במחלוקת קשה בקרביה של הדמוקרטיה השבירה שלנו, רק כי יכולה להישען על רוב דחוק של 5 מנדטים בכנסת ה-21 שהענקנו לה לא מזמן בבחירות במקום ממשלת אחדות רחבה שתייצג הסכמה לאומית סביב ערכי רוב הציבור הציוני. בתור מעריץ האופיום להמונים של האירוויזיון ואחרי ההנג-אובר שלו מסקנתי - זה עדיין יותר חשוב ומטריד. הרבה יותר חשוב ומטריד ממיקום השיר הישראלי וזהות הזוכה באירוויזיון.

אבל בבועת האסקפיזם של ה"יורויליג'" והאקספו של תל אביב שלקחה את בועת תל אביב החילונית, החוגגת, החופשית והליברלית צעד אחד רחוק מדי מהמציאות הישראלית המטרידה לא יכולתם למצוא זכר לדאגה מעתיד הדמוקרטיה הישראלית. לעומת זאת את עם ישראל (החילוני-ליברלי זאת אומרת) על צדדיו היפים מאד וגם המכוערים מאד, אפשר גם אפשר היה לראות בנקל במוקדי האירוויזיון. 

עיריית תל אביב הרימה, תרתי משמע, מעטפת משוכללת ונפלאה לתחרות הפופ הקאמפית שהגיעה למחוזותינו. יפה ומתאים לה לתל אביב האירוויזיון העצום בן ימינו ואלפי תייריו. הרבה יותר מאשר לירושלים של ימינו שאירחה את האירוע פעמיים בגלגולו הקודם כשישראל הייתה בעצמה קצת יותר ליברלית ופתוחה כמו תחרות הזמר ומה שהיא מייצגת. היום רק הבועה התל אביבית נוצרה מישראל ההיא ולכן אך טבעית היא תל אביב לאירוח שזכתה בו.

כפר האירוויזיון עתיר המופעים המרנינים בחינם והאוכל במחיר שווה לכל נפש, באחת הנקודות היפות של העיר המפויחת, הפקוקה והלחה הזאת, היה הברקה. אנשים שמחים, אלפים כאלה, השאירו מאחוריהם בחדווה אוטובוסים צפופים לעייפה ונהגי מוניות מורטי שערות וגדשו את המקום מדי ערב כמצופה. אבל מהצד הפחות יפה של ישראל אי אפשר היה להתעלם גם בבועה שעל הטיילת. במשטרת מחוז תל אביב נושמים הבוקר לרווחה עם קץ החגיגות.

האתר שהוכשר על ידי העירייה תפקד כמו שעון שוייצרי שלא כמצופה במקומותינו אבל הדרכים אליו וממנו.... דומה שאין מקום בישראל המפגרת תשתיתית ותחבורתית ברמת מדינת עולם שלישי שיכול לכנס אליו ביעילות כמויות קהל שכאלה. סביבותיו של פארק צ'ארלס קלור המוכשר הן עדיין שוליה המוזנחים של דרום תל אביב ואת הכיעור של מדרכות מוזנחות, מגרשי חניה מאולתרים מוקפים בתילי עפר לא נגישים, סמטאות עלובות וצרות שנהגים מתוסכלים מנסים לשווא למצוא בהן מזור של תנועה, אף גדר זמנית מעוטרת באנרים של ברכות לתיירי האירוויזיון לא יכולה להסתיר.

לא היה מומלץ לחובבי היעילות האירופיים שטוב עשו שויתרו על תענוג חוסר היעילות היקר מנשוא שלנו. נהג המונית שלי כמעט זרק אותנו מרכבו כששמע לאן אנחנו מבקשים להגיע. איבד שנה מחייו בדרך. לא שווה לו את הקופה היקרה המתקתקת שעשה עלינו. לנו היה שווה יותר רק כי אנחנו עדיין מסוגלים ללכת את הקילומטרים הנותרים עם עוד אלפים הלוך וחזור. לו היינו נכים או קשישים, או חלילה הורה עם עגלת תינוק טוב היה מותנו מחיינו בסיטואציה. 

בחזרה הגנרלית האחרונה בהחלט של הגמר שאמורה לרוץ בדיוק לפי שידור שעוד מספר שעות יצא מהאולם הזה לשישית מאוכלוסיית העולם, מפטיר המנחה אסי עזר באנגלית לעבר הקהל באחד מעשרת העיכובים של החזרה "אתם רואים אנשים? ככה זה אצלנו בישראל".

תאגיד השידור כאן הרים הפקה מרהיבה לגמרי לבדו. אותו שידור ציבורי שישראל של ממשלת נתניהו החמישית כבר מבקשת לחסל, הביא כבוד עם הפקה מרגשת. לא פחות. שעושה מחווה אמיתית למוסיקה הישראלית. אבל כאן לא אחראי על הקהל. והקהל בטריבונות... נו.... בעוד התיירים הנלהבים מתנהגים כמו חיילים. מגיעים בזמן, יושבים בכסאותיהם, כמו שניסינו אנחנו לעשות, הקהל הישראלי זה כבר סיפור אחר לגמרי. הסדרנים שומרים על מעברים נקיים לטובת המצלמות אבל ביציעים עצמם - גוג ומגוג.

דקות ארוכות לתוך המופע מאחרים כרוניים עוד מפריעים ומקימים שורות שלמות. מתיישבים במקומות לא מסומנים רק כדי שהמאחרים שאחריהם יוכלו להקימם בצעקות ואיתם שוב את כל השורות הרלוונטיות. עמוק לתוך השירים שכבר מבוצעים על הבמה. כל צופה היא רקדנית מבוזבזת בפוטנציה ולעזאזל מי שמאחוריה, כולנו מצלמים אף שזה אסור, כל גבר שהשיג כרטיס של רגע אחרון והאירוויזיון עצמו מעניין אותו כשלג דאשתקד הוא סדרן בפוטנציה שמושיב אחרים שמעזים לקום או לאחר. גוג ומגוג. את זה לא ראיתם בשידור. וטוב שכך. ואני מקנא בכם שבמקרה הטוב שמתם את האירוויזיון השנה כרקע חביב בסלון הבית בזמן השידור. 

נכון, יפה לראות שעוד נותרה ישראל חוגגת וגאה גם אם רק בחלב ודבש של נטע, דנה, יזהר וקובי. אבל השבוע הזה היה כמו התחושה המיידית של הנכנסים לאולם התחרות - בטלוויזיה האשליה הפירוטכנית והאורקולית הזאת נראית כל כך הרבה יותר יפה..  ובסוף כל מה שנלווה לאירוע הבידור הקל הזה הוא בדיוק זה - אשליה. של לאומיות, של חגיגיות ושל אחדות. אולי במדינת תל אביב. הרי בלאו הכי לא יוותר פה בקרוב במדינת כל ביביה שידור ציבורי עצמאי מכספי משלם המיסים כך שגם חגיגת האמרוויזיונים שאנחנו חלק ממנה 46 שנים מאז "אי שם" תיגמר. וגם בואו נודה על האמת... פה זה לא אירופה.