בשבוע שעבר שאלתי את שאלת המפתח מי עובד אצל מי: האם הממשלה, הרשויות והמוסדות אמורים לשרת את האזרח, או שמא זה האזרח שאמור להתיישר לפי התנהלות המוסדות? ועד כמה?
הזכרתי בהקשר זה את התנהלות המוסד לביטוח לאומי, והנה מנהג נפסד נוסף של מוסד זה: כאשר ועדה של המוסד לביטוח לאומי פוסקת לאזרח אחוזי נכות גבוהים המזכים אותו בקצבה חודשית, מיד בסמוך לכך הוא מקבל מכתב לשוב ולהתייצב בפני ועדת ערר של הביטוח הלאומי, שמערערת על החלטת הוועדה הראשונה, ולעתים מפחיתה מאחוזי הנכות לרמה שתזכה את האזרח רק במענק חד–פעמי (אגב, המכתב השני מגיע בדרך כלל בעתו). כן, אתם קוראים נכון, הביטוח הלאומי מערער על החלטה של ועדה שלו עצמו. ומי סובל מכך? מי מפסיד מכך?
ומה קורה לאזרח ששילם כל חייו לביטוח הלאומי, ועכשיו, בשעת הצורך, כאשר בגלל קשיים בתפקוד יומיומי, אם מפאת מחלה ואם בשל הגיל, הוא זקוק לסיוע בהתנהלות בביתו, ברחצה, בקניות, בניקיון הבית וכדומה? נשלחים לביתו רופאים או אחיות מטעם המוסד, ודי אם קם הקשיש מכיסאו כדי לשפוך את המים מהקומקום, או די אם הצליחה הזקנה לרכוס לבדה את כפתורי חולצתה כדי שיראו אותם ככשרים ועצמאיים ולא זכאים לעזרת מטפל. הם עוברים חוויה מעליבה ומשפילה תחת הכותרת "בדיקה רפואית" או "הערכה תפקודית".
ולסיום: היה בארץ אירוויזיון - מהיפים ביותר שנצפו אי־פעם, אם לא היפה בהם. הוא אורגן למופת ללא עזרת מוסדות הממשלה, אז מדוע החליטה רשות שדות התעופה, שנמצאת באחריות משרד התחבורה, על בדיקה ביטחונית קפדנית של חלק מהמשתתפים דווקא ביציאתם מהמדינה? מדוע להחריב, להזיק ולהרוס? מדוע להשפיל חלק מאלה שהגיעו כדי להשתתף בו על ידי בדיקות משפילות, העלבה, חדירה למחשבים ולתמונות האישיות, ועיכובים בשדה התעופה? הרי נותר טעם טוב כל כך בתום האירוע הצבעוני והנהדר, למה לקלקל אותו בעלבון ובהשפלה שלא יישכחו?