בשבוע הפעילות הראשון שלה העבירה הכנסת בקריאה ראשונה - זאת על פי החלטת הממשלה - את התיקון לחוק היסוד "הממשלה", המאפשר לראש הממשלה למנות שרים וסגני שרים ככל שיחפוץ, בלי מגבלה חוקית או חוקתית. 



בממשלות הראשונות לא הייתה הגבלה על מספר השרים או סגני השרים והמשרדים בחוק, אך ראשי הממשלה פעלו בסבירות ובמידתיות. המחלוקת הציבורית הגדולה פרצה בממשלת האחדות הלאומית שהקימו שמעון פרס ויצחק שמיר ב־1984, שבשל האילוץ הפוליטי מנתה 26 שרים, ומספר לא קטן של סגני שרים. היה ברור שבתוך שנים אחדות ישונה החוק.
 
המפתח המסורתי למינוי שרים עומד על שר אחד לשלושה או ארבעה חברי כנסת מהקואליציה. הפעם המצב היה שונה. משה כחלון דרש שר על כל שני חברי כנסת, ואילו אביגדור ליברמן והרב רפי פרץ דרשו שר לכל שניים וחצי חברי כנסת. על פי המפתח הזה רק מטעם הליכוד יגיעו 15־17 שרים, וזו באמת ממשלה מוגזמת בגודלה.
 

ב־1992, כאשר הכנסת תיקנה את חוק יסוד "הממשלה" ואפשרה בחירה ישירה של ראשי ממשלה, שונה גם חוק יסוד "הממשלה" ונקבע כי ממשלת ישראל תמנה לא יותר מ־18 שרים וחמישה סגני שרים. ואכן ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו עמדה במכסה הנדרשת בחוק.
 
נתניהו לא היה הראשון שהרחיב את הממשלה: לאחר בחירות 1999 היה ברור שאילוצים פוליטיים לא יאפשרו לאהוד ברק להסתפק ב־18 השרים הקבועים בחוק. הוא יזם את תיקון החוק, והכנסת אישרה לו למנות 24 שרים. ב־2014, ביוזמת יאיר לפיד ובהסכמתו של נתניהו חזר המתווה המקורי בשינוי קל, ונקבע כי מספר שרי הממשלה - לא כולל ראש הממשלה - יעמוד על 18, ונקבעה גם הגבלה לגבי סגני השרים. בין לבין קמו ועדות ציבוריות שבדקו את הסוגיה בצדדים המקצועיים שלה והמליצו כי מספר השרים בממשלה יוגבל ל־18 עד 20. 
 
בבחירות הבאות, כשיש עתיד כבר לא נכללה בקואליציה, שונה החוק בהוראת שעה על ידי נתניהו על מנת להרכיב את הקואליציה שלו. הפעם שוב שינתה הכנסת את כללי המשחק ולא בהוראת שעה והסירה כל מגבלה.  
 
צריך לזכור שמספר השרים בממשלה משפיע באופן ישיר על נושאים רבים, למשל על הרכב בקבינט המדיני־ביטחוני. בחוק נקבע כי בקבינט יכהנו לא יותר ממחצית חברי הממשלה, וכזכור הכרעות אמיתיות נעשות על ידיו ולאו דווקא ישירות על ידי הממשלה.
 
גודל הממשלה הוא לעתים הכרח בל יגונה בשל אילוצי קואליציה. וגם ההיסטריה סביב ההוצאות המוגזמות הכרוכות בהגדלת מספר שרי הממשלה אינה במקומה, משום שממילא מעבר למכסה שנקבעה ב־1992 בחוק יסוד "הממשלה", השרים הם ברובם חברי כנסת ומשכורתם משולמת מקופת המדינה. יש להם עוזרים וגם רכב צמוד, כך שממש לא משנה אם שכרם מגיע מתקציב הכנסת או מתקציב הממשלה. 
 
יחד עם זאת, היה הרבה היגיון בחוק שתוקן ב־1992, אך כנראה שכדי לחזור למצב שבו בממשלה מכהנים 18 שרים וחמישה סגני שרים נצטרך לשנות את שיטת הבחירות שלנו לשיטה אישית, או לשנות את שיטת הממשל לשיטה נשיאותית.

ראשי כחול לבן בעצרת המחאה. צילום: אבשלום ששוני

 
ההצלחה שתלויה בעוצמה
מחאת ההמונים שהתקיימה במוצאי השבת שעברה בהשתתפות רבבות ישראלים המודאגים מהפגיעה המסתמנת של הקואליציה במעמדו של בית המשפט העליון, העלתה את השאלה: האם המחאות האלו מועילות? התשובה חד־משמעית: כן. לא מעט מחאות בארץ ובעולם הביאו לתוצאות המיוחלות. ההצלחה תלויה בעוצמה, בדיוק של המסר ובתחושה של ציבור רחב ככל האפשר. 
 
בספטמבר 1982 פרצו לוחמי הפלנגות הנוצריות בלבנון למחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה וערכו בהם טבח, כשהם לא חסים גם על נשים וילדים. תמונות הזוועה שפורסמו בתקשורת גרמו לזעזוע ציבורי גדול. אומנם מדינת ישראל לא הייתה אחראית להרג ההמוני, אך מאחר שהיא שלטה באותה עת באזורים המדוברים, הייתה לה סוג של "אחריות שילוחית" על הדברים שאירעו במשמרת שלה, גם אם לא נשאה באחריות ישירה.
 
בתקשורת ובציבור הועלו דרישות לוועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את האירועים, אך לממשלת בגין לא היה עניין בהקמתה, ובמידה רבה של צדק. הדברים היו ידועים, לא היה מה לחקור. כתוצאה מכך התארגנה הפגנת המונים בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. יש אומרים שנכחו בה 400 אלף איש, מימין ומשמאל, חילונים ודתיים. אפילו הנשיא יצחק נבון הצטרף לדרישה ואף איים כי יתפטר מכהונתו אם לא תקום ועדה כזאת. למרות סירובם המוקדם של מנחם בגין וממשלתו, בעקבות ההפגנה הם שינו את עמדתם. ועדת חקירה ממלכתית הוקמה ופרסמה את מסקנותיה בפברואר 1983. 
 
גם לאחר מלחמת יום הכיפורים התנהלה מחאה ציבורית נגד מהלכי הנהגת המדינה בזמן הקרבות. המחאה התחילה ממפגין בודד, מוטי אשכנזי, שבעת המלחמה היה קצין באחד ממוצבי התעלה ובהמשך הצטרפו אליו רבבות. ההפגנות הביאו את הממשלה להכריז על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שבסופו של דבר הובילה להתפטרותם של גולדה מאיר ומשה דיין.
 
תנועת המחאה הפנתרים השחורים פעלה למען העלאת המודעות לנושאים חברתיים. בעקבות ההפגנות הוקמה ועדה ציבורית שבחנה את הטענות וגרמה לממשלה לטפל ביתר שאת בנושא מצוקת השכבות החלשות. 
 
מחאת יוקר המחיה של 2011 שינתה את פניה של מדינת ישראל. הטייקונים נעלמו, הנושא מעסיק כמעט כל ממשלה מאז, וחברות רבות לא מעיזות להעלות מחירים תחת השפעתה. גם דיור בר־השגה הפך לאחת המטרות העיקריות של המדיניות הממשלתית מאז. 
 
גם בעולם מחאות הרחוב העוצמתיות גורמות לשינויים פוליטיים: האפרו־אמריקאים השיגו זכויות רבות בארה"ב בזכות המחאות הלא אלימות של ד"ר מרטין לותר קינג, ההפגנות ההמוניות נגד מלחמת וייטנאם השפיעו על החלטותיהם של קברניטי ארה"ב עד כדי סיום המלחמה. אמור מעתה: המחאות הציבוריות מצליחות וגם מאבקים חוץ־פרלמנטריים משפיעים על סדר היום הלאומי.