חיות דורשת דו שיח, אך היכן הוא היה כשהחלה הדיקטטורה של בג"ץ?

בנאומה בכנס עורכי הדין שהתקיים בשבוע שעבר באילת, דרשה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שיתקיים "דו־שיח אפקטיבי" עם בית המשפט העליון, בטרם תחוקק סדרת חוקי היסוד שתבטל מחד את רודנות הבג"צית על שלוחותיה, ומאידך תשיב את בית המשפט העליון למקום שהועידו לו מייסדיו. "אני מאמינה, ואולי יש מי שיאמר במידה לא מבוטלת של תמימות, כי שתי הרשויות האחרות לא ייקחו על עצמן לחולל שינויים מהותיים במערך היחסים שבין שלוש הרשויות מבלי לקיים 'דו־שיח אפקטיבי' עם הרשות השופטת", אמרה.
 

לפיכך, נשאלות השאלות הבאות: כיצד מעלה על דעתה השופטת חיות לדרוש זאת? האם כאשר כונן השופט אהרן ברק את הרודנות הבג"צית התקיים "דו־שיח אפקטיבי" עם הרשויות המחוקקת והמבצעת? האם באותן שנים קראה חיות לעצור את תהליך יצירת הדיקטטורה הבג"צית כדי לקיים דו־שיח שכזה עם הכנסת והממשלה? הנה כי כן, הפוסל במומו פוסל. לפנינו דרישה נטולת יסוד מהכנסת ומהממשלה לנהוג כלפי בית המשפט באותה הדרך שהרודנות הבג"צית לא העלתה כלל על דעתה לנהוג כלפיהן.
 

על אף האמור לעיל, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוכיח כי הוא ממלכתי הרבה יותר וכוחני הרבה פחות מאשר השופטים בירושלים. לאחר דבריה של חיות הוא נפגש עמה ביום שלישי והבהיר את עמדתו, שלפיה חובה להחזיר את האיזון בין שלוש הרשויות למקום הראוי.
 

באותו כנס נאם גם היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביחי מנדלבליט, שהגן נמרצות על "עקרון הסבירות" - אחד המכשירים היעילים של הרודנות של בג"ץ כדי להשליט את רצונה. "עילת הסבירות היא כלי עבודה משפטי חיוני, המאפשר לתקן עוולות של השלטון", אמר.
 

במאמר שפרסמתי כאן בשבוע שעבר, הפניתי לפסק הדין שבו כפה בג"ץ על שר הביטחון לאפשר ביקור של אנשי הצלב האדום אצל שני מרצחי חיזבאללה, בעוד כנופיית הטרור מסרבת למסור מידע על אודות שבויי צה"ל שבידיה. הכל תוך הפעלה כוחנית, חסרת מעצורים ובלתי סבירה בעליל, של עקרון "הסבירות".
 

דוגמה נוספת להפעלת הרודנות השיפוטית באמצעות עיקרון זה היא היסוד לפסילת החלטתו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, שהחליט לא לפטר את אריה דרעי מהממשלה. רבין הסתמך, בין השאר, על לשונו המפורשת של חוק יסוד "הממשלה" דאז, שקבעה שרק שר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לא יוכל להמשיך לכהן. באותו פסק דין הסכים השופט ברק כי לא רק שרבין הביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים, אלא שלא שקל שום שיקול שאינו רלוונטי, ובכל זאת עדיין החלטתו נפסלה כ"בלתי סבירה" היות ש"ראש ממשלה סביר לא היה פועל כך".
 

האומנם? עם אילו "ראשי ממשלה סבירים" התייעץ ברק בטרם פסק? בפסקי דין כגון דא, שניתנו לעשרות ואף למאות מאז כינונה של הרודנות הבג"צית, הכפיפו את הממשלה לרצונה. מה נלין אפוא כי היועמ"ש יגן במלוא העוז על הכלי החשוב לכינון הרודנות, קרי "הסבירות" הבלתי סבירה. 

 

דבריו של פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, עסקו פחות בצעדים שהממשלה והכנסת עומדות לנקוט כלפי בג"ץ, והרבה יותר במסע הציד הפוליטי במסווה משפטי נגד נתניהו. "לפי הטענות, כולם פועלים משיקולים זרים ולכולם יש מטרה זהה, וכמובן לא מדובר בעשיית משפט צדק", אמר. "לפי הטענות, מטרתנו, חוקרים ופרקליטים, היא להפיל ראש ממשלה מכהן מנימוקים פוליטיים. אבל שקר, כדרכו של שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, מחלחל אט־אט ללבם של רבים".
 

אל מול טענתו בדבר "השקר", יש להטיח בניצן גם כן כי הפוסל במומו פוסל. לפרקליטות וליועצים המשפטיים לדורותיהם היסטוריה אפלה של שימוש בסמכותם על מנת להעמיד לדין את אלה שסומנו כאויביה. כזכור, שר המשפטים בממשלתו הראשונה של נתניהו, פרופ' יעקב נאמן ז"ל, שאף לחסל את הרודנות השיפוטית מיד לאחר הקמתה. כתוצאה מכך הגדיר היועמ"ש דאז, מיכאל בן־יאיר, את מינויו ככזה הדומה להכנסת חתול בעל ציפורניים ארוכות וחדות לסלון שזה עתה הוכנס בו ריהוט חדש ויקר. פרופ' נאמן פיטר את בן־יאיר מתפקידו, ולא רחק היום עד שהוגש נגדו כתב אישום בגין חקירה מושחתת. נאמן, אגב, זוכה בזיכוי מהדהד. 
 

כתבי אישום מופקרים, ומאותן סיבות נלוזות, הוגשו גם נגד השרים רפאל איתן ז"ל ואביגדור קהלני. גם הם זוכו. נגד ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, דרור חוטר ישי, שתקף את שיטת ה"חבר מביא חבר" שאפיינה את המועמדים לשפיטה, הוגש כתב אישום בעבירת מס מגוחכת. הוא זוכה בערכאת ערעור. כל זאת רשימה חלקית בלבד.
 

כל הנ"ל הם בבחינת כאין וכאפס לעומת מסע הציד הפוליטי המתנהל זה קרוב לשלוש שנים נגד נתניהו, אך ורק כדי להביא להפלתו, תרחיש שכבר הוכח שוב ושוב כי לא ניתן לעשותו באמצעות פתק הבוחר. שניים מתוך שלושת החשדות נגד נתניהו יסודם ביחסי תן וקח בין תקשורת לפוליטיקה. הם מוגדרים כיחסי שוחד והפרת אמונים. פרקליט המדינה הודה בראיון ל"מקור ראשון" כי מעולם לא נחשד, לא נחקר ולא הואשם פוליטיקאי, בגין יחסי תן וקח עם התקשורת. 
 

בשבוע שעבר בגד בי זיכרוני, ובטעות החמאתי ליועמ"ש לשעבר, השופט מני מזוז, וייחסתי לו החלטה שלא להעמיד את השר צחי הנגבי לדין בגין עשרות מינויים פוליטיים שביצע. טעיתי. מזוז כן העמיד לדין את הנגבי, אולם האחרון זוכה בנימוק הבא: "אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי הוא עקרון החוקיות. עיקרון זה קובע, ש'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' (...) לא ייתכן לתת הכרעה שיפוטית הקובעת כי עסקינן בעבירה פלילית, על מעשים שנעשו עוד טרם הוצאה הנחיה המזהירה לבל יעבור אדם עבירה פלילית בגין מינוי פוליטי".
 

עו"ד ניצן מודע היטב לפסק דין זה, שמתאים לעניינו של נתניהו ככפפה ליד. מעולם לא נחקר איש בחשד לפלילים בשל יחסי תן וקח בין פוליטיקה לתקשורת. מעולם גם לא פורסמה אזהרה שלפיה רואים בהם מעשה פלילי.
 

לפיכך, פרסום כתב החשדות נגד נתניהו, תוך רמיסת פסיקת בית המשפט בעניינו של הנגבי, יחד עם עקרון היסוד המשפטי שלפיו חזקה על כל אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, מעידים כי כתב החשדות נגד נתניהו אינו אלא מזימה להפיל ראש ממשלה מכהן. לדעתי, חוסר האמת הוא דווקא בפיו של פרקליט המדינה המכחיש זאת, וחוזר על הכחשה זו מעל כל במה, כדי שכזב זה יתקבל כאמת.
 

הנה כי כן, אין כמו הדברים הנ"ל, שנאמרו מפי נשיאת בית המשפט העליון, היועמ"ש, ובעיקר פרקליט המדינה, כדי להבהיר עד כמה חיוני להעביר מהעולם, במהירות המרבית, את הרודנות הבג"צית.