אי־היכנעותו של אביגדור ליברמן לחרדים קבעה את הקו המסתמן של הבחירות: יחסי דת ומדינה. הקו הזה אינו אלא הטריק של יו”ר ישראל ביתנו להשתעשע על חשבון הציבור בניסיון להגדלת כוחו. זירת ההתגוששות בין דתיים לחילונים היא אכן כר פורה ומניב לצורך כך. אלא שבפועל מדובר במניפולציה זולה המסתירה את המאבק החשוב ביותר של הבחירות הללו: המאבק על הדמוקרטיה. זהו מאבק שכל מפלגות הימין, כולל זו של ליברמן, נמצאות בו בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הולכת ומתחזקת של דמוקרטיות המתרוקנות מתוכן. החל מסוף המאה הקודמת החל להתפשט דגם של משטרים המקיימים בחירות חופשיות, אך בפועל מרסקים את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש הרשויות ואת המסגרות החוקתיות, ומקדמים עקרונות של עריצות הרוב. הדגם הזה נפוץ בעיקר במדינות מזרח אירופה, שהחלו לשחוק את מהותן הדמוקרטית באמצעות ערעור הלגיטימציה של שומרי הסף ופגיעה בזכויות יסוד. בפולין, למשל, העביר הפרלמנט חוק המכפיף את בית המשפט למפלגת השלטון. אורבן בהונגריה העביר חקיקה הפוגעת בחירותם של התקשורת ושל בית המשפט והטיל מגבלות על החברה האזרחית. גם בטורקיה מחולל ארדואן, המכנה עצמו “דמוקרט שמרן”, תהליך של ערעור יסודות הדמוקרטיה באמצעות הכרזת מלחמה על המוסדות הדמוקרטיים הלא נבחרים ופגיעה בזכויות היסוד של אזרחיו.
הרעיון של דמוקרטיה נטולת מהות הנשענת בעיקר על בחירת הרוב קונה לו אחיזה גם בישראל. ברוח פופוליסטית אופיינית יש מי שבשם השנאה לאליטות, לאינדיווידואליזם ולחילוניות מטיף נגד עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ובכלל זה נגד התקשורת, המיעוטים ומערכת המשפט. ליברמן אינו מהווה משקל נגד למגמות אלו. ההפך הוא הנכון. החלטתו שלא להיכנס לקואליציה, אך גם לא לייצר קואליציה חלופית, גררה את המדינה לבחירות חוזרות והחדירה אל התודעה הציבורית תחושה של חוסר יציבות שלטונית ואי־אמון במערכת הפוליטית. תודעה זו, המסוכנת כשלעצמה לכל שלטון דמוקרטי, מתחזקת לנוכח השמות שעושה נתניהו בדמוקרטיה הישראלית בימים אלו. לאחר שלראשונה בתולדות ישראל השלטון לא עבר באופן מוסדר, נתניהו אינו בוחל בלנהוג בממשלת המעבר, הפועלת במצב זמני של חוסר אמון ודורשת בשל כך זהירות יתר, כמו פיל בחנות חרסינה.
בהתאם לצרכיו הפוליטיים לקראת הבחירות הקרבות הוא פועל כשליט יחיד, מפטר, ממנה, מרכז בידיו סמכויות עצומות ומצפצף על הכנסת. כל אלו הם בבחינת פרומו לחבילת ריסוק הדמוקרטיה שמכינות מפלגות הימין המתגבשות בימים אלו בעיקר מטעמים של הכשרת הסיפוח. ליברמן, עם כל סלידתו מהיבטים הלכתיים, לא יעצור את הידרדרות הדמוקרטיה הישראלית הזאת. הליברליות של השקפת עולמו מכילה סתירה פנימית. ההגנה על חירותם של החילונים מחייבת מחויבות לזכויות הפרט, ויחד עמה שמירה על עקרונות הדמוקרטיה המהותית. אותם עקרונות שאין לו בעיה, כפי שראינו עד כה, לתת יד לשחיקתם.
גם במישור הפוליטי הצר, לא בטוח שהצבעה לליברמן משתלמת. הוא הרי סנדל את עצמו ומהווה סדין אדום לא רק מול הערבים, אלא גם מול החרדים. לאחר שוויתר על הזדמנות להיות חלק מהקואליציה, לא מן הנמנע שיסיים את הבחירות, שהוא אחראי להן, באופוזיציה.