אם כחול לבן תיענה ללחץ המתמשך לוותר על לפיד ברוטציה עם גנץ, היא תיהפך בפועל להעתק מדכא של מפלגת העבודה הישנה והרעה, שהתחנפה לחרדים, למען השלטון כביכול. אבל הרי לא יהיה שלטון לכחול לבן עם החרדים, אלא בדיוק להפך: רק ברית עם המפלגות החופשיות, מהליכוד עד ליברמן והעבודה (ואולי גם ברית האחים בנט־לפיד), תקרב את גנץ וחבריו להגה המדינה. לפיד הוא הערובה היחידה לכך שמפלגת הגנרלים לא תמכור את החופש האזרחי שלנו כדי שליצמן יוכל לרצות את האדמו”ר מגור.



לכן, כל מי שמציע להעיף מהרוטציה את לפיד, עם כל פגמיו, מנסה להוליך את כחול לבן לאבדון נוסח מפלגת העבודה, שההישג היחיד שלה בבחירות האחרונות הוא שגבאי הצליח לעבוד על גנץ להתחייב שלא ישב במפלגת נתניהו, התחייבות מטומטמת שגם לפיד שותף לה, ואם לא תתבטל, עתידה להושיב את הגנרלים באופוזיציה למשך זמן רב. ועכשיו מנסים עליהם עוד מניפולציה: רק תוותרו על לפיד ותראו את השלטון בעין. טוב שגנץ, שמצליח לשמור על הגינות מרשימה, לא נעתר בעניין זה לרצונות של יעלון ואשכנזי. כי לוותר על לפיד ברוטציה יהיה לא רק מהלך שישנה את פני כחול לבן כנציגת הציבור החופשי, אלא גם מעשה לא הוגן בעליל, שהרי 35 המנדטים שגרפה התבססו במידה רבה גם על מצביעי יש עתיד וגם על המערך הארגוני המשומן היטב של מפלגת לפיד. טוב שאפשר לסמוך על גנץ. 



עכשיו מאיימים להצטרף למרוץ הגנרלים עוד שמות: אהוד ברק, עם כל סכנותיו, מכאן, ויאיר גולן, עם ההשוואה המרומזת לגרמניה הנאצית, מכאן. שניהם גנרלים בעלי יומרה אינטלקטואלית ניכרת, אבל מעט מאוד ארץ־ישראליות ויהודיות מהותית. לפיד לפחות הכריז על הקמת יש עתיד בעיר אריאל, וכתב ספר אחד על עוללות שמשון הגיבור בתנ”ך ואמר שהוא מאמין באלוהים. ואין סיבה לא להאמין לו. נכון שצמוד אליו עפר שלח, שוחר הברית עם המפלגות הערביות האנטי־ציוניות בעליל (הבעיה היא כמובן האנטי־ציוניות שלהן ולא הערביות שלהן), וזו בהחלט תקלה רוחנית וערכית, אבל גם שלח לא יצליח כנראה להביא את לפיד להסתופף עם איימן עודה ואחמד טיבי, וגם לא למכור לליצמן את הערכים החופשיים שלנו תמורת הסכמת יהדות התורה לנסיגות חד־צדדיות, שהן תאוות היסוד של אישים כמו אהוד ברק ועפר שלח. גם בעניין זה אפשר לסמוך על לפיד יותר מאשר על גבי אשכנזי, נניח. 
 

כל זה לא אומר כמובן שלפיד נטול טעויות, מגבלות, היתקעויות ויהירויות, שחשוב שיתקן אותן ככל יכולתו. לפיד טועה מאוד למשל ביחסו לנתניהו ובטענתו המרכזית המגונה כי כל מה שנתניהו רוצה זה להימלט מאימת הכלא, ולכן אין לשתף איתו פעולה, בלי להבין שנתניהו פועל לגמרי במסגרת החוק, ולפיד אינו שופט. לפיד טועה גם באופן המעליב וחסר הרגישות שבו נהג כלפי פולין בפרשת יחסה לשואה, מתוך איזושהי נאמנות ערכית כביכול לאביו ניצול השואה.

האופן שבו נהג גרם נזק מדיני לישראל וללא כל הצדקה מוסרית אמיתית, כי פולין היא ידידת ישראל גדולה בפוטנציה, ואין מקום לזלזל בטענתה כי גם היא הייתה קורבן הכיבוש הנאצי ולא רק משתפת פעולה עם הנאצים, שלא לדבר על חסידי אומות העולם הפולנים הרבים, שהצילו יהודים. ולבסוף, כאפיזודה לא נעימה, לפיד לא נהג בחוכמה או בהגינות כשטען שליהיא לפיד פוטרה בגללו. למה רק את אשתו אסור לפטר כשמדובר בצמצומים, שעליהם נודע מזמן, ב”ידיעות תקשורת”? זה היה לפיד במרעו, ואנחנו מעוניינים רק בלפיד במיטבו.