האלטרנטיבה לשלטון חייבת לספק למצביעים תקווה אמיתית כדי להוציאם לקלפיות

הסיפור של בחירות 2019 מועד ב' שונה לחלוטין ממה שעברנו רק לפני חודשיים. בעוד הבחירות האחרונות היו משאל עם על בנימין נתניהו, ועל השאלה אם הציבור רואה בבני גנץ חלופה שלטונית, הבחירות הבאות צריכות לענות על שאלה אחרת: היכולת להקים ממשלה. כחול לבן הוכיחה שהיא יכולה להביא 35 מנדטים, אבל גם שם מבינים שכעת המבחן הוא היכולת לעשות את הצעד הבא: להפוך למפלגה הגדולה, שמסוגלת גם להביא שלטון. 

הפעם האחרונה שהציבור נהר בהמוניו אל הקלפיות הייתה במאי 1999. ראש הממשלה היה נתניהו, ומולו התמודדו ישראל אחת, בראשות אהוד ברק, ומפלגת המרכז, עם הגנרלים איציק מרדכי ואמנון ליפקין שחק ז"ל, לצד דן מרידור ורוני מילוא. ברק ידע איך לנגן על מיתרי הציבור. הוא נתן הבטחת בחירות מהדהדת ומשנת מציאות - הוצאת צה"ל מדרום לבנון בתוך שנה. הציבור, שכמה לשינוי המציאות ההיא, נתן לו ניצחון סוחף בבחירות האישיות לראשות הממשלה. 79% מהישראלים הגיעו להצביע, נתון נדיר בדמוקרטיות ברחבי העולם. התקווה הניעה אותם לקלפיות. 

זה מה שחסר בבחירות בישראל מאז ועד היום. בעשור האחרון נתניהו לא מבטיח הבטחות גדולות. הוא יודע שיכולת המימוש נמוכה, אבל כל מי שרצו מולו לא השכילו למצוא מה הדבר שהישראלים רוצים לשנות וראש ממשלה אחר יכול לבצע. למי שיפצח את הנוסחה הזו יש סיכוי להגדיל את מספר המצביעים שלו, ואולי אולי להיות הגיים צ'יינג'ר של הבחירות. יצירת תקווה, ציפייה, סיבה אמיתית ללכת לקלפיות ולהחליף שלטון, לצד הזרקת סם תשוקה לראשות הממשלה לוורידיו של בני גנץ - אלה הם הכלים שבאמצעותם מקווים בכחול לבן לפחות לשחזר את התוצאה של 9 באפריל. 

החלק השני של בחירות 99' קצת פחות מעודד. ממשלת ברק קרסה אחרי שנה וחצי, ובחורף 2001 כבר היינו בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה. שיעור ההצבעה קרס ל־62%. זה היה המבחן האחרון של בחירות צמודות בישראל, ויש שרואים בכך מסר בעייתי לגבי שיעור ההצבעה הפעם. אחוז הצבעה נמוך ישרת את המגזרים שנעים בכמויות לקלפיות, כלומר בעיקר את הציבור החרדי, שגם כך חש מותקף בעיקר מצד ליברמן, אבל גם מצד יאיר לפיד.

למחנה אנטי־ביבי יש ביד נכס שתהיה טעות מבחינתו לא לנצלו. באמצעות טיוטות ההסכמים להרכבת ממשלתו החמישית, שכבר נחשפו בחלקן בתקשורת, המצביע יכול לקבל הצצה לעתיד שטרם התרחש. לראות מה הבטיח ראש הממשלה ולא הצליח לממש, וסביר שינסה שוב עם שותפיו הטבעיים. זה הזמן שבו נדרשים תעוזה ואיסוף מודיעין כדי לאתר את כל ההסכמות שנתניהו נתן לשותפיו הטבעיים. 

בדרך כלל, כשמוכרים את ההבטחות הללו, זה קורה אחרי הבחירות, הפעם זה קורה לפניהן. נתניהו רוצה ליצור ממשלת מעבר שתמשיך איתו, פחות או יותר, גם אחרי הבחירות. הוא משקיע מאמצים רבים באיוש מחדש של משרדי הממשלה כדי לעשות העתק־הדבק לממשלה הבאה, אם יקים אותה. הבטחות לשותפים קואליציוניים מייצרות כעס בציבור - גם בקרב הציבור שהצביע לראש הממשלה המיועד: הנה הוא מוותר על העקרונות שלו. זו הייתה האווירה כלפי ברק, לאחר  שצירף ב־99' את ש"ס לממשלתו, אף על פי שבליל הניצחון קרא הציבור בכיכר רבין "רק לא ש"ס". אבל אחרי הזעם קמה ממשלה, הזיכרון קהה והזעם נעלם. 

הפעם אין ארבע שנים, אפילו לא אחת. אחרי הבחירות זה כאן ועכשיו. עכשיו הבטיח נתניהו לשותפיו את השמיים, הארץ וכל צבאם. 

אביגדור ליברמן משדר לחץ, גם אם הוא מנסה ליצור חזות הפוכה. שינוי כל כך מהותי במסרים שלו משדר מבוכה. בתוך חודש הוא שינה את עמדתו ב־180 מעלות: באמצע מאי פסל על הסף ממשלת אחדות לאומית, שאותה הגדיר "ממשלת שיתוק". ואילו במוצאי שבת קבע כי יכפה ממשלת חירום לאומית. ואחרי שבועות ארוכים שבהם מדווחים בכל כלי התקשורת על הגירעון, גם ליברמן גילה אותו. כמו שהתאגיד חמק לנתניהו בצוק איתן, כך הגירעון חמק לליברמן במסגרת המיזם להפלת נתניהו בכל מחיר, כשהתירוץ הוא חוק הגיוס. 

ליברמן הבין כי פסילתו את בני גנץ והעובדה שאינו מתחייב להמליץ הפעם על נתניהו, עשויות להפוך את ההצבעה לישראל לביתנו לפתק מבוזבז. הוא בחר להעיר את המערכת הפוליטית בהודעה שנראית דרמטית, אבל למעשה היא חסרת חשיבות של ממש. אם כחול לבן והליכוד ישלימו עם רעיון האחדות לאחר הבחירות, הן לא יזדקקו לשדכן ליברמן. 

מצד שני, בכחול לבן צריכים להודות לליברמן. הוא הפך אותם לרלוונטיים בשיח על הרכבת הממשלה, ובנוסף הוא הפך לדמון בעיניהם של החרדים, פסול לכל קואליציה. לפיד יכול להיות לפתע השותף שהחרדים אולי יתווכחו איתו, אבל כוחו מצומצם יותר, כיוון שהוא אינו מוביל את המפלגה. לפיד עוד עשוי להיות שותף, ליברמן לא.

אהוד ברק הוא שחקן פוליטי לא מחויב. זו הסיבה העיקרית לכך שהעדיף לא להתמודד על ראשות העבודה ולפנות למיזם פוליטי עצמאי. לברק לא מתאים לעבור ברחבי הארץ, לראות את מתפקדי העבודה, להעמיד את עצמו לבחירה, להתחייב כי יהיה חלק מן הרשימה גם אם לא יעמוד בראשה, וכל כאב הראש הזה עוד לפני הבחירות הכלליות, שהן המשחק האמיתי. ברק רוצה סיבוב אחד, גדול ומשמעותי. אם הסקרים לא יחמיאו, אפשר לקפל ולחזור לעולם העסקים. 

ברק, הישראלי היחיד שניצח את נתניהו, יודע שבגיל 78 זה הסיבוב האחרון. הסיכוי שינסה פעם אחת אחרונה את מזלו גבוה. התשתית הארגונית קיימת. הניסיון ליצור באזז ולחבר אנשים נעשה כל הזמן, והוא מקפיד לחלק מחמאות למתמודדים על ראשות העבודה עמיר פרץ, סתיו שפיר ואיציק שמולי, כדי לשמור את דלת הריצה המשותפת פתוחה.

המחוזרת המרכזית מצד המתמודדים על ראשות העבודה ומצד ברק היא ציפי לבני. מחנה השמאל מתקשה לוותר על אחת המובילות העיקריות שלו, אך לבני עדיין חשה נבגדת. מעטים ומעטות הרימו קול זעקה על האופן המבזה שבו נזרקה על ידי אבי גבאי מול עיני העיתונאים, המצלמות והמיקרופונים. עכשיו היא יושבת בבית, מקיימת פגישות, בוחנת הצעות. 

מצב רוחה טוב, והחשק לחזור עוד לא ממש בוער בה. הכווייה עדיין בוערת על העור. היא מקבלת טלפונים, אבל בשלב הזה מעדיפה את פוזיציית המחוזרת ולא עושה חיים קלים למחזרים. היא מקשיבה, אך בינתיים קשה להשגה.