כיצד ממשיכים במלאכת הרכבת הממשלה במידה והבחירות המיותרות יבוטלו?

למורי למשפטים, פרופ' אמנון גולדנברג, היה נוהל שעליו הקפיד: בפגישה הראשונה בנוגע לתיק חדש הוא היה שולף את ספר החוקים וקורא את החוק בקול. גם בחוק שאתה בקיא בו אפשר למצוא פן חדש כשאתה מעמת אותו עם הסוגיה שעל הפרק. קריאת החוק מחדש מונעת מתן חוות דעת שגויה, בייחוד בנוגע למצב שלא מוזכר בפסקי הדין התקדימיים. תמיד נוסח החוק הוא המשפיע על התוצאה, יותר מכלל הפסיקה, המאמרים והתקדימים. ככה זה בדיוק במקרה שלפנינו.
 

עיון בחוק יסוד "הכנסת" מלמד אותנו שהדרישה לרוב של 80 קולות לדחיית מועד הבחירות, מתייחסת אך ורק למקרה שבו מבקשים לפרוץ את מסגרת תקופת הכהונה של הכנסת. זהו מקרה קיצון חריג שהתנאי לו, על פי סעיף 9 (א) לחוק יסוד "הכנסת": קיום נסיבות מיוחדות המונעות קיום בחירות במועדן החוקי. הדחייה, במקרה כזה, היא לתקופה שלא תעלה על הזמן המחויב מקיום הנסיבות הללו. 
 

"תקופת הכהונה" מוגדרת בסעיף 8 לחוק יסוד "הכנסת", שקובע כי תקופת כהונתה של הכנסת תהיה ארבע שנים מיום היבחרה. מכאן אנו למדים שכל עוד אנו מצויים בתוך המסגרת של "תקופת הכהונה" של הכנסת ה־21, ולא מנסים להאריכה מעבר לחודש נובמבר 2023 - סעיף 9 (א) חסר רלוונטיות. בתוך תקופת הכהונה הפה שאסר הוא הפה שיכול להתיר. סעיף 37 לחוק מסדיר בבירור את סמכויות הכנסת: "הכנסת היוצאת תוסיף לכהן עד לכינוסה של הכנסת הנכנסת". אין בסעיף הזה ובחוק היסוד כולו מגבלה מכל סוג שהוא על סמכויותיה.
 

בשנה א' במשפטים מלמדים שחוק מאוחר גובר על חוק מוקדם. כל שנדרש כדי להחזיר את הכנסת ה־21 למסלולה הוא חוק פשוט בן שש מילים: "החוק לפיזור הכנסת ה־21 בטל בזאת".
 

לולא היו בין השוללים מהמותן את האפשרות לביטול הבחירות אנשי משפט בתפקידי מפתח - הייתי עוצר כאן. אבל היות שכל העת נאמרים באמצעי התקשורת דברים מוטעים, אגע בטענות הנגד, קלושות ככל שהינן, כדי להפריכן. הטענה הראשונה מסתמכת על סעיף 9 (א) לחוק וטוענת כי מדובר בהארכה של "תקופת הכהונה". אבל הסברתי כבר לעיל ש"תקופת הכהונה" דווקא מוגדרת בחוק במפורש ומתייחסת לאורך הקדנציה המקורי שנמשך, כאמור, עד נובמבר 2023. 
 

הטענה השנייה היא של פרופ' סוזי נבות, שעליה נוטה להסתמך היועץ המשפטי של הכנסת. פרופ' נבות כמובן מודעת לכך שדי ברוב של 61 קולות (ואולי אפילו ברוב רגיל) לבטל את חוק הפיזור. אבל לטענתה בחוק לפיזור הכנסת מובנה במובלע ויתור על הסמכות לבטלו. כלומר, לדעתה החוק לפיזור הכנסת צמצם את תחולת סעיף 37 לחוק יסוד "הכנסת", והיא מוסמכת לעשות כל פעולה מלבד לחזור לתקופת הכהונה המקורית. לתזה הזו יש בעיה אחת: אין לה כל עיגון משפטי.
 

טענות נוספות צרורות תחת הכותרת הלא פורמלית שעל פיה "כנסת מעבר" לא אמורה לחוקק חקיקה משמעותית, אלא בהסכמה רחבה. אני מתקשה לראות את בג"ץ דן בכובד ראש בטענה הזו, לא רק כי אין לה אחיזה חוקית של ממש, אלא בגלל פרט פעוט נוסף: בין החוקים ה"לא משמעותיים" שהכנסת אישרה לאחר פיזורה, כלומר בהיותה "כנסת מעבר", ברוב רגיל של 32 קולות בלבד, היה לא פחות חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". אחד החוקים היותר משמעותיים, דרמטיים ושנויים במחלוקת שחוקקה הכנסת בעשורים האחרונים.
 

# # #
 

סוגיה נוספת שיש לדון בה במישור המשפטי היא כיצד ממשיכים במלאכת הרכבת הממשלה לאחר ביטול הבחירות המיותרות. לי נראה כי יש שלוש אפשרויות סבירות. 
 

אופציה אחת מחזירה אותנו למצב שהיה ערב חוק הפיזור. הנשיא מזמן את הסיעות, מחליט אם יש סיכוי למישהו,  מלבד בנימין נתניהו, להרכיב ממשלה. ואם לא, מחזיר את המנדט ליו"ר הכנסת, ואז יש 21 יום שבהם אפשר לגבש רוב של 61 חברים המציעים לנשיא מועמד. הנשיא מחויב להטיל עליו תוך יומיים להרכיב ממשלה, ויש לו 14 יום לעשות כן. אחרת - הפתעה: הולכים לבחירות תוך 90 יום.
 

אפשרות שנייה היא לקבוע שעם ביטול חוק ההתפזרות יתחיל מחדש תהליך הרכבת הממשלה על פי סעיף 7 לחוק יסוד "הממשלה" ואז אפשר יהיה להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. האפשרות השלישית היא להכניס במסגרת חוק הביטול תיקונים בחוק יסוד "הכנסת", שיסדירו סוגיה זו.
 

שני צדדים 
עד כאן המישור המשפטי. המישור הציבורי הוא כבר סיפור אחר. בתקשורת מבליטים את העובדה שיוזמי ביטול הבחירות הם אותם אלה שהובילו להקדמתן, ושוכחים - או יותר נכון מנסים להשכיח - שלמטבע הזה יש שני צדדים. 
 

בצד השני מהדהדים באוזנַי הנאומים נוטפי האחריות הלאומית של אנשי בני גנץ, העבודה ומרצ, שהתנגדו להקדמת הבחירות ועכשיו עולים על בריקדות כדי לקיימן. אבל גם זה פחות חשוב. בסופו של דבר, השאלה איננה אם ניתן לבטל את הבחירות המיותרות שהציבור מכל גוני הקשת הפוליטית אינו רוצה בהן. השאלה היא אם השתנה המצב הפוליטי. שאם לא כן, על מה המהומה?
 

מי שיכול לגלות אחריות לאומית אמיתית ולהכריע הוא אבי גבאי, שכבר הוכיח שאומץ לב לא חסר לו. גבאי הצביע נגד פיזור הכנסת. הוא גם התחרט פומבית על פסילת נתניהו. הוא מבין את המשמעויות הכלכליות של בחירות נוספות. הוא יכול לעצור את השיטפון. הוא לא צריך לדרוש ולא חייב לקבל תמורה פוליטית. התמורה תינתן לו דרך אהדת הציבור הישראלי. במיוחד אם לא ידרוש מחיר של שררה בעבור הצטרפות לגוש של 60 חברי הכנסת של נתניהו, שאינו נשען על קולות אנטי־ציוניים מובהקים. יש אדם הקונה עולמו בשעה אחת. זו יכולה להיות שעתו של גבאי.