כמו מהומות ואדי סאליב: פעם המזרחים סבלו מגזענות ממסדית, היום אלו יוצאי אתיופיה

בדמיון מצמרר, ביולי 1959 בחיפה, באותו חודש ובאותה עיר שבה נורה השבוע למוות סלומון טקה ז"ל על ידי שוטר, פרצו עימותים אלימים בשכונת ואדי סאליב. שוטר שהוזעק לבית קפה שכונתי בזמן קטטה ירה בתושב השכונה יעקב אלקריף ברגליו. באותו לילה הופצו שמועות שווא על מותו והובילו להתפרצות של גל הפגנות אלימות. 
 

התמונות שראינו השבוע היו בדומה לאותן תמונות שנראו אז: יידוי אבנים לעבר המשטרה, חסימות כבישים, הבערת צמיגים והצתת מכוניות, ניפוץ חלונות ראווה ואנרכיה ברחובות. אותן הפגנות, אותה זעקה, רק שהפעם במקום מזרחיים אלו הם בני העדה האתיופית. 
 

עשרות שנים אחרי נוצר הרושם שלא למדנו כלום על גזענות וקיפוח. אז, במקום להודות בכך, בחר הממסד להשתמש בתירוץ של "מדינה בהקמה" כדי להסביר את היחס המפלה והגזעני שהנהיג כלפי בני עדות המזרח. הרבה יותר קל להסתתר מאחורי תירוצים מאשר להודות שעם שכמעט והושמד כליל בגלל גזענות לא מצליח שלא לחטוא בה בעצמו. 

 

בכל מקום שהגעתי אליו השבוע נושא המחאה עלה לדיון. הצטערתי לגלות עד כמה אנשים לא מודעים לחוויה הגזענית שעמה מתמודדים בני העדה האתיופית מדי יום. שמעתי אותם מסבירים שהאינטגרציה כמעט שהושלמה, שיש כבר אלוף משנה בצבא, רופאים, שופטים, ואת ברהנו טגניה מערוץ 12, ולכן הגזענות היא נחלת העבר והמקרה הטרגי של טקה קרה בגלל אופיו. היו גם שאמרו "שיגידו תודה - בארה"ב שוטר בכלל לא חושב פעמיים לפני שהוא שולף אקדח ויורה". עוד השוואה אומללה שמעידה על הבערות וחוסר ההבנה למצבם של בני העדה האתיופית בישראל.
 

ניסיתי להסביר להם שאף אחד לא זרק את תרומת הדם שלהם, אף אחד לא הרחיק אותם ממקום עבודתם בשם הכשרות, אף אחד לא ביקש מהם תעודת זהות כשישבו לתומם בלילה על ספסל ברחוב, אף אחד לא קרא לעברם כושים מסריחים. את כל זה אנחנו עשינו ואנחנו עדיין עושים לבני העדה האתיופית. ייתכן שחלקנו צריכים לחוות את זה על בשרנו כדי להבין שלא רק הכדור הרג את טקה, אלא גם הגזענות. 
 

הדור השני של עולי אתיופיה - שצפה מהצד בהוריו המקבלים בהכנעה גמורה את ההתנהגות של הממסד המנוכר, שבחר לנצל את העובדה שהגיעו ממדינות לא מפותחות - אינו מתכוון לוותר ואינו  מתכוון להסתפק באמפתיה או בסימפתיה שלנו למאבק שלו, אלא דורש שינוי ושוויון אמיתי, כאן ועכשיו.
 

דור שהעז להרים את ראשו ולהתלונן על העוול שנעשה לו רק בגלל צבע עורו ובתמורה זכה לשיטור יתר וקבר 11 מבניו בנסיבות דומות בהיתקלות עם המשטרה. בין המשטרה לבני העדה האתיופית יש משבר אמון חריף, שייתכן שכדי לבנות אותו מחדש יהיה צורך בהקמת ועדת בדיקה חיצונית ברשות שופט. 
 

בשנים האחרונות מנסים במשטרה לשנות כיוון וקולטים לשורותיהם שוטרים מהעדה, מעבירים את השוטרים סדנאות, ויש גם נתונים המצביעים על ירידה במספר התיקים והמעצרים. אבל כנראה כל זה מתבטל כשבשטח המציאות אינה באמת משתנה. כדי לקדם באופן משמעותי את המאבק בגזענות הממסדית יש צורך בחקיקת חוקים למניעת גזענות ואפליה - כאלה שמעניקים סמכות ועצמאות אמיתית ליחידה הממשלתית למאבק בגזענות שהוקמה במשרד המשפטים.
 

אנחנו, שידענו להחמיא לבני העדה האתיופית על התנהגותם השקטה והמנומסת - שרק פגעה בהם והפכה אותם למנוצלים יותר - נצטרך להתרגל לדור אחר שמבין שהוא לא פחות טוב מאיתנו ואולי אפילו טוב יותר. דור שלמרות ההשפלות והקשיים שחווה רבים ממנו טיפסו גבוה, אך ורק בזכות עצמם.
 

שנים בני העדה האתיופית מנסים לזעוק את כאבם, שנים אנחנו ממשיכים מדי יום לא ללמוד כלום. ספק אם היה ניתן למנוע את הזעם שהתפרץ השבוע ברחובות, ועם זאת את האלימות יש לגנות, למנוע ולעצור באופן מיידי ובמלוא העוצמה. אבל כדי שלא תחזור להבא, אסור לנו להפוך אותה ללב הדיון.