הבדואים הם פרק ייחודי ונבדל מהעולם הערבי, וכדאי להקדיש להבנתו תשומת לב מיוחדת. אם הם איתך, השקט לצדך. את ההפך אפשר בקלות ללמוד מהמתרחש במצרים. זלזול ופגיעה ממושכים בכבודם ובתחושת השייכות של הבדואים במצרים הובילו לכך שקבוצה קטנה הממוקמת בסיני הפכה את "אם האומות" ללא פחות מבת ערובה לטרור ולכאוס בחצי האי סיני. הדבר אינו מקרי - דאע"ש ידעו אל מי לפנות.
לא רק הגששים בצה"ל, המאהל והאירוח, והפוליגמיה שעליה דובר רבות בעיקר בדרום הארץ; הפרק העוסק בעדה הבדואית הוא עולם ומלואו. כמו במזרח התיכון, גם אצלם רב הנסתר על הגלוי. את המשמעות האמיתית לא נמצא במילים הנאמרות אלא בין השורות. בזוויות העין ובחילופי גינוני הכבוד, בין שאלה כנים ובין שלא.
הבדואים במדינה הם הפוטנציאל המוחשי היחיד להוות גשר אנושי לבדואים במרחב כולו. לאלה במצרים, בערב הסעודית, בירדן. אף אחד במדינת ישראל לא באמת יכול להושיט יד ולייצר בריתות עם הבדואים באזור - לא הפלאחים, לא הנוצרים, לא הדרוזים ולא נציגי השלטון באשר הוא - למעט הבדואים הישראלים עצמם. הבדואים יושיטו יד ויביאו שלום, הידברות ומסחר עם אחיהם הבדואיים מעבר לגבול, במסגרת הסכמים המושתתים על כבוד. וכבוד זה כבוד.
מי שמפר הסכם עם בדואי מסתכן. נקודה. מחויבות אל מול כל גורם אחר שאיננו בדואי מוטלת בספק במקרה הטוב. המדינה יכולה לכרות בריתות עם השליטים במדינות האזור, אך בידי הבדואים יש אפשרות להדק את הבריתות ברמת השטח.
הבדואים הם למעשה שומרי הגבולות הפוטנציאליים של מדינת ישראל. כל בר דעת ערבי במרחב הלא מאוד ידידותי שלנו יודע שלא מתעסקים עם הבדואים. אלא ששותפות שכזו דורשת שימור, טיפוח ולא מעט כבוד. לעתים נדמה שההבנה העמוקה של מייסדי ומקימי המדינה לכבוד הזה התפוררה בעשור האחרון.
# # #
אם נחפש מאפיין חזק בקרב העדה, הוא לא יהיה האחדות. המכנה המשותף היחיד המחבר בין הבדואים בדרום לבדואים בצפון - למעט היותם מוסלמים כמובן - הוא אותו כבוד שעל בסיסו אפשר להתלכד איתם ושבאמצעותו אפשר ללכד כל אחד למטרה הנשגבת בעיניו.
כמי שמבין שליכוד השורות בקרב בני העדה הבדואית יאפשר ייצוג הולם יותר של צורכי העדה בפני משרדי הממשלה וישמש לשיפור הכוח האלקטורלי שלה - עמל ראש המועצה האזורית אלבטוף, עאהד רחאל, שנבחר לכהן כיו"ר פורום הרשויות הבדואיות בצפון הארץ, על איחוד הכוחות הן בקרב הבדואים בצפון והן עם עמיתיו בדרום.
כדמות הנתפסת כפרגמטית בעיני ממשלת ישראל, וככזו הזוכה להערכה גם בקרב מנהיגים בדואים רבים ברחבי הארץ, חשוב לסמנו ככתובת לשיח על השבת הברית הבלתי כתובה בין מדינת ישראל לבין העדה הבדואית.
הרי לפני קום המדינה וגם לאחר מכן לחמו הבדואים כתף אל כתף עם השלטון הצבאי בישראל. רמטכ"לים ואלופים ביקרו תדירות בכפרים הבדואיים ברחבי המדינה, השתתפו בחתונות ובשמחות, ניחמו בימי אבל ופיתחו קשרי ידידות עם מנהיגי העדה. הקשר היה הדוק, אישי ושוטף. כיום התחושה בקרב מנהיגי המגזר ובעיקר בקרב הדור הצעיר היא של ניכור וריחוק מלב השלטון.
"עדיין ישנם יסודות איתנים של תחושת שייכות וזיקה למדינה שניתן לבנות עליהם. המצב איננו בלתי הפיך", מרגיע רחאל. ועדיין, הערכה וכבוד מצד השלטון ונציגי המפלגות השונות יתקבלו בחיבוק מצד העדה הבדואית.
חיבוק כזה יעורר אף את האחים הלא בדואים בחברה הערבית בישראל. על אף האיבה, הקנאה והפילוג בין הבדואים לפלאחים, שני הצדדים בכל זאת בוחנים את המתרחש זה אצל זה ומושפעים מכך. "במידה ושילוב משמעותי של צעירי העדה הבדואית בחברה הישראלית ייצא אל הפועל, הרי שהדבר יהווה דוגמה עבור ערביי ישראל הפלחים: הם יבינו שתרומה למדינה מזכה את האזרח בחיבוק ממנהיגיה וינהגו בהתאם", אומר רחאל.
במקביל, קורא ראש המועצה האזורית אלבטוף לאיחוד בין הבדואים בארץ: 55 אלף בעלי זכות בחירה בצפון ועוד 105 אלף בדרום עשויים להשפיע באופן מהותי על קבלת ההחלטות בקרב מנהיגי המפלגות למיניהן. הפילוג בעדה תורם בדיוק לתופעה ההפוכה.
צעירי העדה, בדומה לערביי ישראל שאינם בדואים, זועקים להערכה ולשילוב בחברה ובמוסדותיה. בהיעדר השילוב, נענים הצעירים לעתים תכופות לחיזוריהם של גורמים דתיים קיצוניים, המזהים את התופעה וממהרים להיכנס לוואקום שנוצר. העדה הבדואית וצעיריה כבר מזמן אינם חסינים בפני מטיפי דת קיצוניים, שטובת המדינה מהם והלאה. עוד ועוד מסגדים בלתי מורשים נפתחים, והמעקב אחר הדרשות חלקי לכל הפחות. כל זאת בעוד משרד הדתות מגביל את מספר התקנים לאימאמים מורשים.
# # #
סיפור בדואי עתיק מספר על גבר ששלח שליח לנערה בדואית יפה, וביקש את הסכמתה להינשא לו. אם תסכים, ילך הגבר אל אביה ויבקש את ידה. האישה ביקשה למסור לו כי תסכים להינשא לו רק אם יגרש מביתו את אמו. בתגובה אמר לה הגבר:
אמי, בראותה את צלליתי מרחוק, תצהל.
היפה, בראותה את צלליתי, תתעסק ביופיה.
לא אגרש את אמי בעד שום אישה. לא אוכל לבגוד בערכַי ובדרכי. אך אם תינשאי לי, ותחיי בדרכי ובצלה של אמי, תזכי ממני לאושר ולכבוד.
מששמעה הנערה את התשובה, השיבה בחיוב על חיזוריו.
בהנחה שאנו, החברה היהודית בישראל נדמה את עצמנו לאותו גבר ואת העדה הבדואית לנערה, נדמה שהשידוך עוד עשוי להניב פירות רבים למען עתיד האזור והדורות הבאים. אלפי שנות מסורת לא ייזרקו לטובת כסף וטובות הנאה זמניים, לפחות לא באופן שישנה את כללי המשחק.
את הכבוד יש להעניק בדמות שילוב נאות במשרדי הממשלה, השקעה משמעותית בשיפור ובבקרה אחר מערכת החינוך, טיפול מעמיק בתופעת האלימות והפשיעה, קיום ביקורים תכופים בשמחות ובאירועי אבלות ושימור קשרי ידידות עם מעצבי דעת קהל בקרב הקהילה, וכל זאת בלי לפגוע בערכי היסוד של החברה הבדואית עתיקת היומין. מי שיעשה זאת יזכה לתמיכה משמעותית שקשה יהיה לאויבינו לסדוק אותה.