לכל בחירות יש מוצאי בחירות, בדוק בלוח השנה. אף על פי שכרגע, כשההשמצות, ההאשמות והסרטונים ברשת שוברים כל יום שיא חדש, הטענה הזאת נשמעת קצת מופרכת. ובכל זאת, כשנגיע ל־18 בספטמבר ונעסוק בסיכומים, את קו העלילה "הקרב הגדול על הקול הרוסי" אפשר יהיה להכניס אחר כבוד לספרי הלימוד לפוליטיקה שימושית. 
אחרי שבמשך כמעט שלושה עשורים שכנעו את הקהל הזה כי אין לו קיום כקבוצה נפרדת על פני המפה האלקטורלית ("הרי אתם אנשים נאורים, למה לכם להסתגר מרצונכם בגטו פוליטי?"), ומיליון דוברי רוסית כמעט השתכנעו, ובעקבותיהם גם חלק מהפוליטיקאים, פתאום בא קיץ 2019 ושובר כל מוסכמה אפשרית בעניין. פתאום יש רחוב כזה, ויש מי שמאכלס אותו, ויש להם בעיות, והעיקר - לכל פוליטיקאי מצוי במדינה יש פתרונות. העונה הרוסית בעיצומה, ואין כלי תקשורת מבוקשים יותר בארץ מאלה שבשפה הרוסית. עד הבחירות, כמובן. 
ש"ס קונטרול

היה זה בקיץ של 2011. אריה דרעי, בימים ההם יו"ר ש"ס לשעבר, ישב לו במשרד הקטן ששכר ברחוב הפלמ"ח הירושלמי וחישב את מסלול חזרתו לזירה הפוליטית. האיש סקרן אותי, סיפורו קצת הזכיר לי עלילות הוליוודיות. צעיר שעלה חיש מהר לגדולה, הפך לכוכב, הסתבך ונפל מהשחקים הפוליטיים ישירות לכלא. איך אוספים את השברים ומתחילים מחדש? 
באותה תקופה נדרשו לי בערך שעתיים וכמה שיחות טלפון עם חברי לעט החרדים כדי להגיע לדרעי ולקבוע עמו ראיון. מול המצלמה הוא דיבר על חלומותיו לחזור לפוליטיקה תוך התמקדות בחשיבות האחדות בתוך העם היהודי. "די לשיסויים ולהתפלגות!" - הכריז - "אקים מפלגה משלי ואוכיח שאפשר אחרת". כידוע, זאת לא הייתה התכלית הגדולה. הוא ידע לתכנן הכל היטב והצליח לכבוש בשנית את ראשות ש"ס. ובזה הסתיים השיח בינינו, ראיון טלוויזיוני אחד חטוף.
"דרעי לא מעוניין בתקשורת בשפה הרוסית, כי אין לו שם בוחרים, זה לא קהל היעד שלו", הסבירו לי עמיתי מהתקשורת החרדית. וכך אכן היה. עד השבוע הזה. פתאום (הרבה דברים בקמפיין הזה נעשים פתאום, כבר שמתם לב?) מתקבלת פנייה מלשכתו של השר דרעי בבקשת ראיון בערוץ 9. סקופ בפני עצמו. הסתבר שהפעם התרצה הרב להופיע בפני הקהל "הלא שלו" כדי לספר על אביגדור ליברמן, על מה שקרה בבחירות בירושלים ("הרצנו יחד את משה ליאון הדתי" - בדגש על "דתי") ועוד כמה דוגמאות של שיתוף פעולה בין ישראל ביתנו לבין המפלגות החרדיות. 
חשבתי כי חבל להחמיץ את ההזדמנות שממילא ניתנת לי פעם בכמה שנים. שאלתי את דרעי את כל השאלות האפשריות בכל נושא אקטואלי שעל סדר היום, אבל המסר העיקרי שלו היה ברור: ש"ס מצטרפת למשחק ברחוב הרוסי, שמטרתו היא לשכנע את הבוחרים ש"איווט הוא לא מה שאתם חושבים עליו".
האם המטרה תושג? התשובה אינה חד־משמעית. הרי ידוע לכל איש יח"צ מתחיל כי בקמפיין שלילי לא רק המסר חשוב, אלא גם מי מעביר אותו. ודרעי אינו נמנה עם הדמויות פוליטיות הנערצות בקרב הציבור ה"רוסי". בדיוק מאותה סיבה שיאיר לפיד או ליברמן אינם נחשבים לגיבורי תרבות בציבור החרדי. די לזכור את שלל הקמפיינים של ש"ס לדורותיה ("כוכבית גיור", "הרוסים שולטים במדינה", "הרוסים הגיעו לארץ כדי לפתוח חנויות טריפה בשבתות" ועוד אין ספור דוגמאות) כדי להבין את מורכבות הנושא. 
במערכת בחירות כולם בונים על הזיכרון הקצר למדי של הבוחר הישראלי, אך במקרה של ש"ס והעומד בראשה והיחס כלפיהם ברחוב הרוסי, הכלל הזה עובד פחות. האם מנהיג ש"ס ייתפס כמקור אמין בעיני קהל היעד? לא ברור עדיין.
מי בראש
במטה העולים של הליכוד היה השבוע גיוס מילואים גדול בצו 8. התסריט מוכן (גיוס של כל "נפגעי איווט", הצגתם לראווה לצדו של ראש הממשלה ושליחתם לשדה הקרב), רק חלוקת התפקידים עדיין לא ברורה. הרושם שנוצר הוא כי רוב המאמץ הושקע בהבאת האנשים, ואילו השאלה כיצד למנוע התנגחות ביניהם העסיקה את המוחות פחות. 
מי שזכתה לטיפול אישי והוזמנה לפגישה עם נתניהו הייתה השרה לשעבר סופה לנדבר. בפגישה קיבלה לנדבר הצעה להצטרף לליכוד ואף לשמש נושאת דגל ופרזנטורית בקמפיין "הרוסי", בתור הדמות הבכירה. לנדבר הקשיבה, הסתגרה בביתה באשדוד וניתקה טלפונים. השגתי אותה השבוע, ותשובתה הייתה נחרצת: "לא הולכת לשום מקום, נשארת בישראל ביתנו ואף אעזור להם במערכה. אני עדיין בטוחה שתפקיד שרת הקליטה תפור עלי, אך לא הבטיחו לי דבר". 
חברה למפלגה ולסיעה עד לא מזמן, רוברט אילטוב, הוזמן אף הוא לליכוד. גם הוא שוחח עם נתניהו, גם הוא אינו עונה מאז לטלפונים, הוא אפילו הגדיל לעשות וטס לחופשה פרטית של שבוע בקוריאה הדרומית. בניגוד ללנדבר ענה אילטוב בחיוב להזמנה וחתם על חוזה ייעוץ לתקופת הקמפיין. "עבר לליכוד תמורת סכום נאה מאוד", אומרים חבריו (לשעבר) למפלגה (גם היא שלו לשעבר). מה בדיוק הסכום שאמור לקבל אילטוב ומהו הפרס הגדול שהובטח לו לאחר הבחירות? זאת יודעים רק אילטוב עצמו ומי שחתם על ההסכם איתו מצד הליכוד. 
כשיחזור מהחופשה ויגיע למצודת זאב, יצטרך להתמודד עם אתגר לא קטן של חלוקת תפקידים ותחומי אחריות. אריאל בולשטיין, שהצטרף לפניו, קיבל את התפקיד של יועץ יו"ר הליכוד לענייני יוצאי מדינות חבר העמים ומשמש נוסף לכך גם כראש מטה העולים. ישנה שם גם טלי פלוסקוב מכולנו, שמחכה בסבלנות למקום ה־35 ברשימת הליכוד. (סיפור נפרד על משחקי האגו: רועי פולקמן, יו"ר סיעת כולנו, שכמעט פרש מרצונו מהכנסת, נפגע מדיווחים בתקשורת כי "כחלון פועל להדיח אותו" ותקע את המהלך ברגע האחרון; נתניהו מצדו לא סלח לפולקמן על היעדרותו מההצבעה על פיזור הכנסת, והוא לוחץ על כחלון לגמור עם השכנועים בהקדם האפשרי). לפלוסקוב יש ניסיון רב בניהול מערכות בחירות ברחוב הרוסי, ומסתמן כי היא תשמש כמנהלת ארגונית במטה.
אם תביטו בתמונות מהפגישה המדוברת של נתניהו עם "נפגעי איווט" שעברו לליכוד השבוע, תראו שם את רונן פלוט, ראש עיריית נוף הגליל (נצרת עילית לשעבר), עולה ותיק (משנת 1974) ממולדובה, ידידו ואיש סודו של יולי אדלשטיין לאורך שנים. פלוט נחשב לכוח חיזוק משמעותי בניהול מהלכים בשטח. הוא אומנם העדיף להימנע מלקבל תפקיד רשמי במטה העולים, אך בפועל הוא נמצא שם, מייעץ ומפקח. הוא אף ניהל בעצמו שיחות עם כמה פעילים בכירים של ישראל ביתנו כדי להביא אותם לליכוד. בחלק מהשכנועים הצליח, בחלק פחות, אך העיקר: הוא בפנים. 
כמוהו השר זאב אלקין, המייעץ לראש הממשלה בין היתר בכל מה שקשור לרחוב הרוסי אף הוא. האתגר הראשון העומד בפני כל בכירי המטה הוא להגיע להבנות ולשיתוף פעולה ולא להיסחף למשחק הידוע "מי בראש", דהיינו מי הראשון בין השווים? 
קרבות מקומיים
הפעילים המוניציפליים שהגיעו לפגישה עם נתניהו והצטלמו לתמונה הקבוצתית ניצבים בפני אתגר דומה. הרי עד חבירתם לליכוד הם היו פעילים עצמאיים (רובם רצו בראש רשימות עצמאיות בבחירות המוניציפליות האחרונות) עם קהל משלהם, עם הקשרים ועם התומכים. אנשי הליכוד היו המתחרים שלהם עד ממש לא מזמן, והשבוע הפכו בבת אחת לחבריהם למטה השטח. איתם צריך להגיע להבנות ולהחליט מי יוביל בכל עיר ועיר, בלי משחקי הכבוד והכוח. 
עד כה עניינים טכניים. ולשאלה הגדולה באמת: עד כמה ההופעה המשותפת של יו"ר הליכוד עם הפעילים המוניציפליים הרשימה את הציבור? עד כמה הדברים שנאמרו שם כשכולם הצטופפו מול המצלמה נפלו על אוזניים קשובות? זה כבר לא דרעי חובש הכיפה השחורה. אלה חברים מוכרים ששנים על גבי שנים פעלו בקרב ציבור דוברי רוסית במישור המוניציפלי. 
ברמת העבודה בשטח הצטרפותם בהחלט תאתגר את פעילי ישראל ביתנו. כבר כעת שוררת רוח לחימה בכל המוקדים. פעילי הליכוד, פעילי ישראל ביתנו ואלה של כחול לבן (כן־כן, גם הם על המפה) מתכוננים לקרב על כל קול, וזה הולך להיות מרשים. 
ברמת המסר התעמולתי, ספק אם הסיפור של "נפגעי איווט" יעשה את שלו וישפיע על הסקרים. כזכור, בעבר ביצעה ישראל ביתנו בעצמה מהלך דומה עם הצטרפותו של עוזי לנדאו, מנסיכי הליכוד, לשורותיה. ובשלב אחר נכנסו לרשימה גם יאיר שמיר - "הבן של" - ואורלי לוי־אבקסיס - "הבת של". השמות עוררו שיח בתקשורת וחשש בליכוד, אך במבחן הקלפי לא נרשמה נהירה מסיבית של ליכודניקים לישראל ביתנו. אם מישהו שבעבר נהג לשים מחל שם ל', הוא לא עשה זאת כי יאיר שמיר רץ עכשיו עם איווט. 
כך יהיה גם ב־17 בספטמבר. הרוב יצביעו ביבי או איווט לא כי אילטוב עכשיו בליכוד או כי לנדבר נשארה בישראל ביתנו. ספק אם אירוע "העריקה הקבוצתית" ישפיע על תדמיתן של שתי המפלגות. על תדמיתם האישית של מי שערק ומי שלא - ישפיע בהחלט. לרחוב הרוסי אף הוא. האתגר הראשון העומד בפני כל בכירי המטה הוא להגיע להבנות ולשיתוף פעולה ולא להיסחף למשחק הידוע "מי בראש", דהיינו מי הראשון בין השווים?