מי אמר שאין הומור בפוליטיקה? הנה קמה לאחרונה מפלגה חדשה ושמה בישראל "ישראל דמוקרטית", לא פחות. גם קוריאה הצפונית, כידוע, קוראת לעצמה "רפובליקה דמוקרטית". למה הדבר דומה? למשקה שמוכרים אותו לקהל כמיץ פירות טבעי, ומתברר שכולו זיוף וצבע מאכל. אומנם מפלגתו החדשה של מר ברק על שני הגנרלים שלה היא רק פסיק על מסך המכ"ם הפוליטי הנוכחי, אך היא מצטרפת לתופעה הרחבה יותר של העמדת קציני צבא בכירים, "גנרלים" בלשון העם, במרכז ההוויה הפוליטית שלנו (גם ברשימת הליכוד לכנסת יש שני אלופים בכירים, אבל הם נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שלא כמו הגנרלים בצד השני).
לאחרונה קראתי מאמר שבו נטען כי רבים מבכירי הצבא שהכזיבו כשהשתלבו במערכות השלטון השונות, לא הצטיינו במיוחד גם בתפקידם בצבא. מאמר אחר סבור שהסיבה היא אחרת: כלומר, שגנרל טוב איננו בהכרח מדינאי דגול, ושכאשר בוחנים את תפקודם של פורשי צה"ל בפוליטיקה, "מגלים שניסיונם הצבאי לא תרם רבות לפועלם כמדינאים, זולת האשליה שהכל יהיה בסדר כשהם בממשלה", ודומה שלנגד עיניו של הכותב עמדה בעיקר שלישיית הגנרלים בדימוס של כחול לבן. האבחנה הזו נראית לי נכונה יותר מזו של המאמר הראשון, ואף שאיני מתיימר לשפוט אם האישים המדוברים היו מפקדים טובים או לא, אני מאמין עקרונית שמי שהקדיש את רוב חייו לביטחון מדינת ישראל ועבר את כל המסלול הצבאי מהטירונות ועד לאחד התפקידים הבכירים ביותר בצה"ל - צריך להירשם מראש בטור החיובי של המאזן כאיש צבא, אבל לא בהכרח כמדינאי או כמנהיג.
אגב, כפי שלמדנו לאחרונה, גם בצד השני של הפוליטיקה יש דוגמאות לכך שלא כל איש צבא בכיר לשעבר מתאים לפוליטיקה ולמנהיגות ציבורית, למשל מקרה תא"ל (לשעבר) ושר החינוך הנוכחי רפי פרץ. אולם לכחול לבן, מפלגת הגנרלים המובהקת, יש בעיה מיוחדת שכן היא נעדרת עמדות ברורות, ואפילו אינדיקציה לעמדות, בכל השאלות העיקריות שיעמדו בשנים הקרובות בפני המדינה - אדרבה, יש לה בליל של עמדות הפוכות וסותרות ברבות מהן. תפקידו של ראש הממשלה או שר הביטחון אינו לפקד על הצבא, אלא להתוות מדיניות ביטחון כוללת על בסיס כושר מדיני והבנה אסטרטגית וגיאופוליטית מקיפה, כפי שהתאפיין בזמנו בן גוריון ובימינו נתניהו.
ה"מיליטריזציה של הפוליטיקה" מעוררת תהיות, אך לא רק מבחינה זאת. הגם שאיש מהגנרלים בכחול לבן, וגם לא אהוד ברק ויאיר גולן, הם על תקן הגנרל הצרפתי בולנז'ה שניסה להפיל את הרפובליקה הצרפתית השלישית, הם גם לא דה־גול, וגם לא משה דיין, אריאל שרון ואפילו יצחק רבין מבחינת כשירותם כמדינאים.
אין מדובר בחונטה צבאית דוגמת דרום אמריקה - צה"ל כצבא העם כשמו כן הוא, ואולם כחול לבן ו"ישראל דמוקרטית" נחרתות בתודעה הציבורית כמפלגות גנרלים חסרי רקע של פעילות במסגרות דמוקרטיות ונבחרות, קל וחומר שאין מאחוריהן שום רקע אידיאולוגי, עיוני או תוכני משותף פרט לדרגות על כתפי ראשיהן ולשאיפה להפיל את נתניהו. מציאות זו איננה משדרת בדיוק מסר של דמוקרטיה. שלא תהיה אי־הבנה, עובדת היותם קציני צבא לשעבר כמובן שאינה פוסלת אותם מלכהן בכל תפקיד, בתנאי שזה לא יהיה רק, או דווקא, בזכות דרגותיהם.
תמוהה שתיקת הפרופסורים באקדמיה ואנשי התקשורת שבדרך כלל אינם מחמיצים שום הזדמנות להוקיע כל תופעה שנראית להם כמיליטריזם זוחל, והפעם ממלאים פיהם מים. כנראה שגם גישתם לנושא הדמוקרטיה היא סלקטיבית ונקבעת על פי השקפותיהם הפוליטיות.