בנובמבר 2015 שוחרר ג'ונתן פולארד מכלא באטנר בקרוליינה הצפונית. אבן נגולה ממצפונה של החברה הישראלית. פולארד יצא לחופשי, והעם שוחרר מהמחויבות לפעול למענו. בפועל, פולארד החליף כלא אחד בכלא אחר. אם קודם לכן הוא היה אסיר במדים באחד מבתי הכלא השמורים בארה"ב, היום הוא אסיר בנעלי בית בדירה פצפונת בניו יורק, 20 מ"ר, קומה חמישית ללא מעלית, שבה הוא מתגורר עם רעייתו אסתר. מגבלות התנועה החלות עליו נוקשות יותר מהמגבלות שהוטלו בזמנו על מרגל הגרעין, מרדכי ואנונו. הוא יכול לצאת רק לסביבתו הקרובה באזור מנהטן, והחל משעה 19:00 הוא כבר בעוצר בביתו שלו.
פולארד הוא איוב מודרני. הוא נפל קורבן לצירוף נסיבות טרגי שהלך והסתבך לפקעת בלתי ניתנת להתרה של טעויות, דיסאינפורמציה, שטחיות של פקידים ושופטים וחרדתיות טראומטית מצד יהודי ארה"ב, החוששים להיתפס כבעלי נאמנות כפולה. סיפור ההסתבכות של פולארד יכול היה לשמש כחומר גלם משובח לסדרת המשך של פרנץ קפקא.
פולארד שילם מחיר כבד על עזרתו לישראל. המחיר היה שלילת חירות אישית במשך 30 שנה ובריאות לקויה. מאז ששוחרר הוא צמוד ל־GPS, המשדר לרשויות האמריקאיות היכן הוא נמצא. בעוד הוא נהנה משירותי בריאות כאסיר, רעייתו, אסתר, שהיא אזרחית קנדית, השוהה עמו ודואגת לכל מחסורו - נעדרת ביטוח רפואי.
למדינת ישראל ולעם ישראל יש חוב מוסרי כלפי פולארד. החוב טרם נפרע. עד שפולארד לא יגשים את חלומו, יעלה ארצה, ויזכה לסיוע כלכלי מהמדינה - החוב יישאר בעינו.
ממשלת ישראל לא ממש מפשילה שרוולים למען פולארד. היחידים שהמשיכו להתעניין במצבו ולפעול למענו הם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שניסה לדבר על לבו של דונלד טראמפ, ואיילת שקד שפעלה מול מקביליה בארה"ב כשכיהנה כשרת המשפטים. כנראה שללא לחץ ציבורי, פולארד ימשיך לסבול בכלאו החדש.
זה ממש בלתי נתפס לחשוב שתמורת חייל שנלקח בשבי בעת מילוי תפקידו ישראל הייתה מוכנה לשחרר מאות מחבלים עם דם על הידיים, ואילו כדי לשחרר את פולארד, אזרח זר שהתנדב לסכן את עצמו למען ביטחון המדינה, לא נוקפים אצבע. גם אם לא ניתן לשכנע את גופי המודיעין האמריקאיים שהסודות שאוצר בקרבו פולארד אינם רלוונטיים לאחר 40 שנה, הרי אפשר להגיע להבנה שיחולו עליו תנאים מגבילים על אדמת ישראל. כשם שבארה"ב מרחף עליו איום החזרה לכלא אם יפר את הכללים - יכול לאיים עליו כאן איום הסגרה והחזרה לארה"ב.
המרגל שלנו טרם חזר מהכפור. צריך לחדש את המאבק הציבורי לטובתו ולקוות שבלחצם ועם הירתמותם של כל שרי הממשלה וחברי הכנסת - יניח לו הנשיא האמריקאי הנוכחי לשוב לביתו האמיתי.
העיקר להיות על הגלגל
לא משנה כמה חזק הוא מדבר נגד ביבי, לא משנה כמה הוא שנון, לא משנה כמה הוא בוטה - הציבור לא אוהב את אהוד ברק. גם לא הציבור של השמאל. במבט אובייקטיבי, קצת קשה להבין את התנכרות השמאל. הוא הרי לא מפסיק לתקוף את ביבי. בעוצמה. בכל התותחים. כיאה למפקד סיירת מטכ"ל לשעבר וכרמטכ"ל לשעבר, הוא מסתער קדימה ללא חת - אבל לציבור זה נראה כאילו הוא סתם קופץ בראש.
מנקודת מבט שמאלנית טהורה, ברק הינו יו"ר האופוזיציה. הוא מיליטנטי. לא פרווה. חריף בסגנונו. ממש כמו שציפו שבני גנץ יהיה. אבל זה לא עובד. זה לא עבד לציפי לבני ולא עובד לברק. משום מה התוצאה היא הפוכה.
ברק לא מתרומם. וכשהוא לא מתרומם - הוא מוכן לרדת נמוך. מוכן להיות אסקופה נדרסת - העיקר לחזור להיות על הגלגל. היות שהמוטיבציה של ברק לא ברורה - שהרי בכל העולם לא תמצאו מולטי־מיליונר המפרסם ברבים את כרטיס האשראי שלו כדי להגיע למקום 10 ברשימה משותפת עם מרצ - יש ספקולציות ויש גם קונספירציות.
לכולם ברור שלא אידיאולוגיה מנחה אותו. אפילו את ה"רק־לא־ביבי־אולוגיה" שלו אף אחד לא קונה. הנה: עמיר פרץ נזהר ממנו כמו מנחש, והשתמש באורלי לוי־אבקסיס ככיפת ברזל מפניו. ניצן הורוביץ דחה אותו בקש ולא הסכים לוותר להוד רמטכ"לותו על המקום הראשון ברשימת מרצ. גם לא על המקום השני. אבל בחתירה אל הגלגל הנכסף שייחלץ אותו מחיים של בעל הון משועמם, הוא מוכן לוותר ולמחול על כבודו (אם נותר על מה למחול) ולעמוד בכל מקום ספק ריאלי שיחזיר אותו לזירה.
האם הוא מתגעגע אל הריגושים בתקופת כהונתו החפוזה? האם הוא חולם לעשות קאמבק כמו שרון בזמנו? האם הוא רק מחפש לעצמו נקודת אחיזה שממנה יזיז את כל המערכת הפוליטית באופן שיעמיד אותו שוב במרכז הזירה, או שמא צודקים הוגי הקונספירציות הסבורים שהוא התרחק מדי ממוקדי ההשפעה וכדי לחזור לעשות כסף בסדרי הגודל שהוא עשה, הוא צריך לחזור ולהשיג קשרים משמעותיים.
ברק מוכן ללכת כל כך רחוק בשביל לעלות על הגלגל, שהוא לא רק מסתפק במיקום של שחקן ספסל אחורי. הוא גם מוכן להתנצל כדי להיות ראוי למקום כלשהו ברשימה עם מרצ. האיש שכבר נכשל פעם בלשונו כשאמר שאילו היה נולד פלסטיני היה הופך לטרוריסט, מצא את עצמו מתנצל על הירי שגבה 13 הרוגים מקרב המתפרעים הערבים במהומות 2000. בלי להניד עפעף הוא שילם מס שפתיים תמורת כרטיס כניסה לרשימה משותפת עם מרצ, זאת אף שבזמן אמת טען בכל תוקף שהירי היה מוצדק משום שהשוטרים היורים היו בסכנת חיים ופעלו מתוך הגנה עצמית.
אז או שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור או שפשוט אין לו אלוהים. הוא מוכן לעשות הכל כדי לשחק על המשבצת הפוליטית - ורק אלוהים יודע למה.