מספר טעויות עשה שר המשפטים אמיר אוחנה מאז נכנס לתפקיד לפני כחודשיים. ראשית, הוא הצהיר שיש פסקי דין של בתי המשפט שלא חייבים לציית להם, כאילו הם פקודה לא חוקית בעליל. לא עברו ימים רבים, והוא עשה את טעותו השנייה כאשר מינה את בת דודתו למנהלת לשכתו, כאילו מדובר בנחלה פרטית. נכון שהמעשה חוקי, כי מדובר במשרת אמון, אך נודף ממנו ריח של נפוטיזם, וזה לא נראה טוב. בהמשך אוחנה יחד עם נציב שירות המדינה עצרו את המכרז שבו הייתה אמורה התובעת בתיקי נתניהו ליאת בן ארי להתמודד על תפקיד המשנה לפרקליט המדינה (בינתיים נודע כי המכרז יחודש). ובשבוע שעבר פיטר אוחנה את אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים.
הממשלה הנוכחית, ממשלת מעבר, ממשיכה למשול אך ורק מכוח הוראות החוק הקובעות רציפות שלטונית עד להקמת ממשלה חדשה שתוקם לאחר הבחירות בחודש ספטמבר ולא מכוח אמון העם והכנסת. לפי כללי האתיקה הציבורית וגם על פי הדין, בתקופת ממשלת מעבר אין לבצע מינויים ויש להמתין לכינונה של ממשלה חדשה, אלא אם כן יש נסיבות יוצאות דופן. אלא שעד כה לא הצליח אוחנה, המכהן כשר בממשלה זמנית, להצביע על נסיבות כאלה, והוא לא קיבל אישור מנציב שירות המדינה לפיטוריה של פלמור.
את פלמור פגשתי בעבר כשהייתה יריבתי בבית המשפט, וממש נעמדה על רגליה האחוריות בהתנגדותה למהלכי המשפטיים. מינתה אותה לכהונתה ציפי לבני בתפקידה כשרת המשפטים, ואיילת שקד המשיכה להעסיק אותה במשך כארבע שנים.
לא נראה שאוחנה ימשיך בתפקיד שר המשפטים עם הקמת הממשלה הבאה, ולכן לא הייתה לו סיבה טובה להחליף את פלמור. זאת הטעות הנוספת, אולי החמורה ביותר שלו. ההערכות הן שהוא החליף אותה על מנת שלא תשב בוועדת האיתור לכהונת פרקליט המדינה, שאמורה להתכנס בחודשים הקרובים לקראת סיום כהונתו של שי ניצן. נראה שיש רבים במפלגת השלטון שרוצים שתהיה להם שליטה מסוימת על זהות הפרקליט הנבחר.
אשר למצב המשפטי המסובך - הוגשה עתירה לבג"ץ נגד הפיטורים, ואני נוטה לחשוב שבג"ץ לא יאשר אותם וגם לא יאשר מינוי קבוע של מנכ"ל חדש. אף על פי שהמדינה ביקשה מבג"ץ לדחות את העתירה על הסף, נראה שבנסיבות אלה על אוחנה להתפטר לאלתר.
נדרש רענון
חוק הגנת הפרטיות נחקק ב־1981, הרבה לפני התפתחות מאגרי המידע האינסופיים ואיסוף הנתונים על ידי החברות הגדולות באמצעות הרשתות החברתיות.
נקבע בחוק שאין לפגוע בפרטיות של אדם אחר ללא הסכמתו, ולעניין זה נקבע כי פגיעה בפרטיות היא בילוש או התחקות אחרי אדם שיש בהם הטרדה, האזנה אסורה, צילום אדם כשהוא ברשות היחיד או פרסום תצלומו ברבים בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפילו או לבזותו. הואיל והאינטרנט לא היה קיים אז, יש ספקות אם הוראותיו של החוק חלות גם על הרשת.
במידה רבה החוק הזה, שתוקן מספר פעמים במהלך השנים, הוא האיפכא מסתברא של חוק "זכות הציבור לדעת", וכך או אחרת הוא מיושן וזקוק לרענון דחוף, בעיקר לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות.
לא ייפלא אפוא שיש שיח ציבורי סוער סביב חובתו או אי־חובתו של אהוד ברק למסור מידע על עסקים שונים שבהם היה מעורב בעת שהיה אזרח פרטי שלא שאף לקריירה ציבורית. למשל, מה הייתה הסיבה שקרן וקסנר שילמה לו 2.3 מיליון דולר. ברק עומד על זכותו, כמו כל אזרח אחר, לא לחשוף פרטים אך נותן את הסכמתו לקרן, שבתגובה זורקת את הכדור למגרש של ברק.
במכון הישראלי לדמוקרטיה עובדים עכשיו על הצעת חוק חדשה, שנועדה לתקן את החורים הקיימים בחוק הנוכחי, בעיקר אלה שנובעים מהתפתחות הטכנולוגיה. המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא לא בדיוק הכנסת, אך נראה שהוא עובד עבורה, משום שרק הכנסת יכולה לחוקק חוקים. יחד עם זאת מדובר בשירות גדול לציבור הישראלי ולמחוקק הישראלי, כאשר העבודה הקשה, המקיפה והיסודית נעשית במכון הישראלי לדמוקרטיה ויש לצפות שכשתושלם העבודה ותוכן הצעת חוק בהתאם ותועבר לכנסת, היא תיבחן לעומק, וחברי הכנסת ייחסו לה את המשקל הראוי לה, ללא קשר לשיוכם הפוליטי.
מחשבה לא חופשית
לא הייתי נדרש לדבריו של הרב הראשי של ירושלים, שלמה משה עמאר, שקרא ללהט"ב דתיים "פושעי ישראל" - אלמלא היה הרב עובד ציבור שמקבל את משכורתו מהמסים שאנחנו משלמים.
לא הייתי נדרש לדבריו של הרב הראשי של ירושלים, שלמה משה עמאר, שקרא ללהט"ב דתיים "פושעי ישראל" - אלמלא היה הרב עובד ציבור שמקבל את משכורתו מהמסים שאנחנו משלמים.
לכל אדם הזכות למחשבה חופשית, אך על עובדי ציבור חובה לנהוג אחרת ולדבר אחרת כאשר מדובר בנושאים שהממשל נתן עליהם את דעתו והחליט להכיל ולאמץ לקרבו את ההומוסקסואליות.
נכון שבתורה יש איסור על קיום יחסים הומוסקסואליים, אך היא נכתבה לפני אלפי שנים, ובכל דור ודור קמים רבנים שנותנים לציוויים ולאיסורים מהעבר פרשנות חדשה המתאימה לדורם. חבל שהרב עמאר ושלוחיו נחזים כאנשים פרימיטיביים הנאחזים בפרשנות עתיקת יומין. ולדעתי על הגורמים המוסמכים לפטר אותו מתפקידו.
בגלל המלחמה ההיא
46 שנה חלפו מאז אותה מלחמה ארורה. רגע לפני שייעלמו המסמכים ההיסטוריים החשובים, הוציא אבי יפה, שהיה לוחם באחד המעוזים המכותרים לאורך תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, את הספר "שובך יונים", כשם הססמה לפתיחת המלחמה. אלבום מהודר בשני חלקים, עם עדויות אישיות מוקלטות בזמן אמת של החיילים הגיבורים שהיו איתו במוצב וראיונות ושיחות שניהל איתם אחרי שהכל נגמר.
"הכותב היה שם", מסביר יפה בספרו. "והחליט שזה הזמן לחשוף את האמת מנקודת מבטם של הלוחמים עצמם... על היהירות, על הטעויות שעשו מנהיגי הצבא והמדינה, כי אם זה לא ייעשה עתה, העובדות והסיפורים המיוחדים האלה ייעלמו בתוך נבכי ההיסטוריה". מומלץ למי שהיה במלחמה ההיא וגם למי שלמד עליה.