אנחת הרווחה הקולקטיבית שהשתחררה עם שובם של “גיבורי” פרשת איה נאפה הדהדה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. על פי הפרסומים, הצעירה הבריטית הגישה תלונת שווא, וכעת היא נחקרת בחשד שבדתה את האונס מלבה. הצעירים הישראלים לא הכחישו שקיימו איתה יחסים, אבל טענו שהכל היה בהסכמה. הם גם לא הכחישו שצילמו והפיצו את התמונות. הסיפור האנושי והמשפטי מורכב, אבל בתקשורת הסתמנה עד מהרה החלוקה בין בני הטובים מחד גיסא לבין הצעירה השיכורה והשקרנית מאידך גיסא. דעת הקהל בישראל נחה. ההר הוליד עכבר. לא אנסו. רק צילמו. בקרוב יתגייסו וישרתו את המדינה. המקרבנים הפכו לקורבנות, והכיסוי התקשורתי דעך ושכך.
מעבר לסימני השאלה הכבדים סביב המהירות שבה “התהפכה” הצעירה והייתה ממאשימה באונס לנאשמת בתלונת שווא, בעדות שקר ובפגיעה ברגשות הציבור, מוסיף לכרסם הספק באשר להשתלשלות האירועים, במיוחד נוכח הפרסומים שלפיהם הצעירה טוענת שהמשטרה בקפריסין גבתה ממנה את ההודאה בלחץ ובאיומים, שהיא לא הוזהרה כחוק בטרם חקירה ושהשלטונות בקפריסין לא אפשרו לה להיוועץ בעורך דין.
ייתכן שהאמת לא תתברר עד תום, אבל כל אדם סביר חייב לשאול את עצמו אם הוא מכיר אישה שתקיים יחסי מין עם תריסר גברים בזה אחר זה מרצונה החופשי, בהסכמה ובהכרה מלאה. האם יש אישה שתסכים שהמעשים יתועדו ויופצו ברבים. מי שחושב שהתשובה חיובית אינו יודע מה הוא סח.
בינתיים בישראל – השבט אמר את דברו – הבנים שבו לגבולם והחיים נמשכים כרגיל. אבל מידת הסלחנות במקרה הזה אינה במקומה. גם אם לא היה אונס, מן הדין לחקור את הצעירים האלה על הצילום ועל הפצת התמונות של הצעירה שלא בהסכמתה. על פי החוק בישראל, מדובר בעבירה פלילית שהעונש המרבי עליה בישראל הוא חמש שנות מאסר. אין להמעיט בחומרת העבירה הזאת, ולכן על היועץ המשפטי לממשלה לשקול אם יש די ראיות להגיש נגדם כתב אישום.
בהקשר הזה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, יש להזכיר את סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, שזוכה לסלחנות ציבורית מפליגה בפרשת הנאשמת בפדופיליה מלכה לייפר. המשטרה המליצה השבוע להעמידו לדין בחשד שהטה חוות דעת של פסיכיאטרים וסייע לנאשמת בפדופיליה להיחלץ מהסגרה לאוסטרליה. זה אותו ליצמן שבעבר נפגש עם עבריין מין מורשע, הרב אליעזר ברלנד, בתירוץ הדחוק של ביקור חולים. אנשיו טוענים כי פרסום המלצת המשטרה בתקופת בחירות נועד לפגוע בו ובמפלגתם. אבל האשמות אלה הן ניסיון להסיט את הדיון מהשאלה המרכזית: מדוע ליצמן, על פי החשד, פורש את חסותו ומגן על נאשמת בפדופיליה עד כדי סיכון הקריירה הפוליטית שלו? מדוע לייפר חשובה בעיניו יותר מקורבנותיה? במקרה של ליצמן, נראה שהחסידות אמרה את דברה. עוד ארוכה הדרך לכתב אישום, ובכל זאת קשה לראות את ליצמן מתפטר מרצונו. עוד יותר מכך קשה לראות את ראש הממשלה, שמעליו מרחפים שלושה כתבי אישום, מפטר אותו.
וכעת לראש הממשלה עצמו: איך יכול נתניהו להביע סלידה כנה מחשודים בעבירות מין ואיך יוכל לפטר את שותפו הטבעי מיהדות התורה, שעה שהוא מוסיף להיעזר בדבקות בשירותיו של נתן אשל, שננזף בחומרה והורחק לצמיתות משירות המדינה לאחר שנתפס מצלם מתחת לחצאיתה של עובדת במשרד ראש הממשלה בעת ששימש ראש הסגל? נדמה שמבחינת נתניהו כאילו לא היו דברים מעולם.
לכן צריך לומר: אם החברה הישראלית עדיין לא איבדה את המצפן המוסרי שלה, אסור לה לנהוג בסלחנות ציבורית בעברייני מין ובמי שמקלים ראש בכבודה של האישה ובזכותה על גופה. רשויות החוק יחקרו, בתי המשפט ישפטו, התקשורת תדווח, אבל אין בכך די למגר את התופעה. על הציבור לגנות, להוקיע ולהרחיק מכל עמדת השפעה את עברייני המין ואת המטרידים ולא לנהוג בהם בסלחנות. משום שעל סלחנות שלא הייתה במקומה שילמנו במשך שנים מחיר יקר. יקר מדי.