ניצחון של השמאל בבחירות עלול לעצור את המשך התקדמות המשק

 ואכן, המחנה הדמוקרטי איננו אלא מרצ פלוס, מתוגברת בלוחמת הרחוב סתיו שפיר עם התליון של אהוד ברק מחוץ לכנסת (מה בדיוק האלוף (במיל') יאיר גולן עושה שם לא ברור, כנראה גם לא לעצמו). מרצ היא גוף פוליטי שמאלי שאני תופס כקיצוני, הן בתחום המדיני והפנימי והן בזה הכלכלי. היא איננה סוציאל־דמוקרטית בנוסח הלייבור הבריטית בתקופת טוני בלייר, או ה־SPD הגרמנית ובוודאי לא מפא"י ההיסטורית, כלומר לא מרכז־שמאל, הגדרה שתואמת יותר את העבודה בראשות עמיר פרץ.

כפי שאמר מנהיג המפלגה ניצן הורוביץ: "אנחנו שמאלנים גאים". לא בכדי העדיף בן גוריון בזמנו שלא לכלול את מפ"ם, הורתה של מרצ, בממשלותיו, הגם שמרצ של היום מביישת בעיניי אפילו את מפ"ם. שמאל קיצוני מעצם בריאתו איננו יכול להיחשב דמוקרטי, שכן הוא מעמיד את הקולקטיב מעל לפרט. רכוש פרטי ויוזמה פרטית הם לצנינים בעיניו, והוא בז לכללי המשק החופשי וחותר להלאמה שיטתית של המשק — כל זאת בניגוד לאבני היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. 

 

בימים נורמליים אפשר היה להתייחס למחנה הדמוקרטי כאל עוד קוריוז בלתי חשוב במפה הפוליטית, אך אלה אינם ימים נורמליים, אלא ימים של טירוף מערכות, משמאל ומימין כאחד. אילולא כך, אפשר היה לטעון שמפלגה שיהיו לה לכל היותר שבעה או שמונה חברי כנסת איננה מהווה גורם בעל פוטנציאל השפעה משמעותי על דרכה של המדינה, אולם במצב שכחול לבן, הטוענת לכתר, לפי הסקרים לא תוכל להרכיב ממשלה, גם אם תזכה ברוב קולות, בלי לשתף את הרשימות הערביות, המחנה הדמוקרטי עלול להפוך לחישוק מחבר שהשפעתו תהיה מעל למשקלו הפוליטי האמיתי. במילים אחרות, מי שיצביע בבחירות הקרובות כחול לבן (וגם ישראל ביתנו) עלול לקבל כדיווידנד את מרצ וסתיו שפיר, וגם את המפלגות הערביות. 
 

לא נדון כאן בהשלכות המדיניות והביטחוניות או בעובדה שמרצ על פי הצהרותיה כנראה שוללת את הייחוד הלאומי היהודי בארץ ישראל, אך לגבי הנושא הכלכלי והחברתי, לא מהנמנע שהצבע האדום יחלחל לתוכניות הממשלה שבה המחנה הדמוקרטי יהיה שותף מפתח. יש לקוות שחלום הבלהות הזה לא יתקיים, אבל לא רק שהכדור הוא עגול, כפי שאומרים, אלא שבאווירה הפוליטית הביזנטינית של היום עלולות לקרות הפתעות, ובפרט אם בצד הימני של המתרס הפוליטי ימשיכו ללכלך. 
 

עידן נתניהו, תחילה כשר האוצר ואחר כך כראש ממשלה, העניק לישראל תקופה של שגשוג כלכלי וחברתי חסר תקדים. בזכות מדיניותו (ומדיניות הנגיד לשעבר סטנלי פישר) דילגה ישראל בהצלחה מעל למשבר הכלכלי החמור שפקד את כל העולם מ־2008, וללקח זה יש היום חשיבות מיוחדת לנוכח הסימנים המתרבים למשבר כלכלי עולמי חדש. ישראל נחשבת היום מעצמה כלכלית ואחת המובילות בעולם בתחום המדע, הטכנולוגיה והאגריטק. האבטלה היא מהנמוכות בעולם, ויחד עם זה נמשך תהליך, בניגוד לרוב הארצות המפותחות, של צמצום פערים.

כפי שהעיד לאחרונה מאמר בעיתון "דה מרקר", בחמש השנים האחרונות גם חל קיפאון בקצב עליית המחירים, ומחירו של סל צריכה של משק בית טיפוסי ירד ב־5% ביחס למדינות מפותחות אחרות. בו בזמן, הצמיחה במשק מורגשת דווקא במעמד הביניים ובמעמד הנמוך יותר, כשהגידול החד בהכנסה הוא תוצאה של הגידול בתעסוקה והעלייה בשכר - פרי מדיניות הממשלה. חברת הדירוג הבינלאומית S&P הודיעה לאחרונה שהצמיחה בישראל תימשך בקצב מהיר. לעומת זאת, ניצחון השמאל בבחירות, בנוסף לכך שיתבטא גם בהחרפת הרגולציה ובהכבדת עול המסים, עלול לבטל במחי יד את רוב הישגי ממשלות נתניהו ולעצור את המשך ההתקדמות של המשק והחברה למשך שנים רבות.