בימים שנותרו לקראת הבחירות חייבים הפוליטיקאים לשנן את הוראות החוק

ההתחייבויות הכספיות והפוליטיות שניתנות למועמדים ערב בחירות על מנת שיסירו את מועמדותם או הניתנות לבוחרים על מנת שיצביעו עבור מפלגה מסוימת הן בעייתיות ועשויות לסבך את השותפים להן בעבירות של שוחד בחירות. 
 

בבחירות לכנסת התשיעית, ב־1977, התמודד שמואל פלאטו שרון. באותה עת הוא נחשד בעבירות מרמה ומס בצרפת, והוגשה לישראל בקשה להסגרתו. במסגרת הקמפיין התקשורתי שלו לקראת הבחירות הציע פלאטו שרון לתומכיו פתרונות דיור. רשויות האכיפה סברו שהצעותיו מהוות שוחד לבוחרים, והוא הועמד לדין. ב־1979, לאחר שעניינו נדון בשלוש ערכאות, הוא הורשע בשלושה סעיפי אישום ונידון לשלושה חודשי עבודות שירות ול־15 חודשי מאסר על תנאי.
 

זה היה כתב האישום הראשון הידוע על עבירת "שוחד בחירות". באותה שנה שינתה הכנסת את חוק הבחירות לכנסת, והוסיפה לו את הסעיף "שחיתות ואיום". בסעיף הזה נקבע כי אסור להציע שוחד בחירות על מנת להשפיע על בוחר להצביע או להימנע מלהצביע לרשימת מועמדים מסוימת. ב־1991 הורחב הסעיף ונקבע גם כי: "המשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע, בכלל, או בעד רשימת מועמדים מסוימת, בדרך של השבעה, קללה, נידוי, חרם, נדר, התרת נדר, הבטחה להעניק ברכה, או מתן קמע... ייחשב גם הוא כנותן שוחד". עוד נקבע כי השוחד אינו חייב להיות דווקא בכסף, ויכול להיות גם בשווה כסף, בשירות או בטובת הנאה אחרת.

 

הוראות החוק חלות גם על הבחירות לרשויות המקומיות. יש פסקי דין בבית המשפט העליון שכבר ניתנו בעניינם של ראשי ערים שהבטיחו למועמדים שהתכוונו להתמודד נגדם שאם יסירו את מועמדותם הם ידאגו להם - ככל שיבחרו - לג'ובים או לטובות אחרות. כך, ב־2005 נדון בבית המשפט העליון הליך בעניינם של רון פרומר וז'קי סבג בדבר הסכם פוליטי שנעשה ערב הבחירות לראשות עיריית נהריה ומועצת העיר שלה. באותו מקרה נערכו הסכמים בין אחד המועמדים לראשות העיר לבין מועמדים אחרים ששקלו להתמודד, שמהם עולה כי הם הסכימו לפרוש מהמרוץ תמורת תפקידים שהבטיח להם המועמד שנותר במרוץ.
 

בית המשפט העליון קבע כממצא עובדתי כי היו מספר מועמדים שהסירו את מועמדותם והעבירו את תמיכתם למועמד אחר רק לאחר שהוא הבטיח להם הבטחות למינויים לתפקידים שונים בעירייה. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק קבע: "שלטון לא קונים בכסף ואף לא בשווה כסף. הבטחת משרות בשירות הציבורי תמורת תמיכה פוליטית פוגעת באמון הציבור, הן במערכת הפוליטית והן בשירות הציבורי". בימים שנותרו לקראת הבחירות חייבים הפוליטיקאים לשנן את פסקי הדין ואת הוראות החוק, ולא ליטול על עצמם סיכונים מיותרים בקשר לשוחד בחירות. בתי המשפט, להבדיל לפעמים מהפוליטיקאים, מתייחסים ברצינות לעבירות כאלה. 
 

בכל פעם שמתקיימות בחירות לכנסת, מתכנסת ועדת הבחירות המרכזית להליך ריטואלי לדון בפסילתם של מועמדים ורשימות לכנסת. זהו הליך פורמלי שמקדים את ההכרעה הסופית שתתקבל על ידי בית המשפט העליון בערעור על החלטת ועדת הבחירות. כך קובע החוק, ויש בו מידה רבה של צדק. הגם שהעומד בראש הוועדה הוא שופט של העליון, חבריה הם שליחים פוליטיים של מפלגות שונות, ושיקוליהם נובעים מהשקפתם האידיאולוגית, האישית או האינטרסנטית, לכן יש לתת את ההכרעה הסופית בידי שופטים מקצועיים. 
 

הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת היא זכות חוקתית, יסודית ומהותית. לא בנקל יאסור בית המשפט העליון על אדם, מפלגה או רשימה להתמודד בבחירות דמוקרטיות. ב־1965 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את הרשימה הסוציאליסטית אל־ארד בטענה שהיא אינה מכירה בזכות הקיום של מדינת ישראל וחותרת תחתיה. אנשי הרשימה טענו בפני בית המשפט העליון כי אין סמכות בחוק המאפשרת לפסול אותה מלהתמודד בבחירות לכנסת. הרוב בעליון דחה את טענות המערערים, ונשיא בית המשפט, השופט שמעון אגרנט קבע: "הכללים היסודיים, בין אם נקרא להם בשם 'דין טבעי' ובין אם נקרא להם בשם אחר... מוכן אני להסתפק ב'דמוקרטיה מתגוננת'... גם אם לא מצאנום מפורטים בחוק הבחירות המצדיקים את הפסילה".
 

ב־1985 שינתה הכנסת את חוק יסוד "הכנסת" והרחיבה את העילות שבגינן ניתן לפסול רשימות או מועמדים מלהתמודד לכנסת. כך נאמר בסעיף 7א': "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". 
 

בשבוע שעבר התכנס בית המשפט העליון על מנת לדון בערעורי ועדת הבחירות. על הפרק עמדו פסילתה של הרשימה המשותפת ופסילתה של רשימת עוצמה יהודית ושל שלושה מחבריה, איתמר בן גביר, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין בטענה כי הם מסיתים לגזענות. באותו דיון פסק בית המשפט העליון כי הרשימה המשותפת רשאית להשתתף בבחירות, וכך גם עוצמה יהודית. בית המשפט סירב לפסול את הכללתו של בן גביר ברשימת המועמדים, אך פסל את השתתפותם של מרזל וגופשטיין. זוהי החלטה סבירה. 
 

בשבוע שעבר הערכתי שחוק המצלמות לא יצלח את הכנסת - וצדקתי. הממשלה אומנם מיהרה ביום ראשון לאשר את הצעת החוק פה אחד, אך הוועדה בכנסת עצרה את ההליך, בינתיים. להערכתי, גם בלי ההתנגדות של ישראל ביתנו החוק לא היה עובר בכנסת, כי גם לכנסת יש קווים אדומים. אולי המצלמות הן דבר נכון, אך החיפזון בחקיקת החוק הוא מהשטן, וכך גם הצבת מצלמות מטעם מפלגות.
 

אינני יודע אם מגישי הצעת החוק התכוונו באמת שהחוק יעבור (אני מניח שלא) או שהתכוונו רק לשנות את סדר היום על מנת להמריץ את תומכיהם ביום הבחירות, ואולי דווקא מדובר בספין נגדי, שנועד לאפשר לליכוד ולנתניהו, אם יפסידו בבחירות, לטעון לאי־לגיטימיות שלהן. הכל אפשרי. כל אחד והספין שלו. ויכול גם להיות שהליכוד ימשיך במהלך זה יום לפני הבחירות, ולו על מנת לקבל תמונה בתקשורת של המצביעים נגד החוק (מישהו שם יכול לחשוב שזה משרת אותו פוליטית).
 

כללו של דבר, התקנת מצלמות כשלעצמה, כל עוד היא נעשית על ידי ועדת הבחירות המרכזית ועל פי החוק, אינה פסולה. לעומת זאת, התקנת מצלמות על ידי מפלגות והעברת חוק חשוב בכנסת שאין עליו הסכמה ובחיפזון הן פסולות וצבועות בדגל שחור ואפל.