כחמישה חודשים אחרי, במשכן הנשיא הייתה אתמול תחושה של דז'ה וו. הנשיא אותו הנשיא, החדר אותו חדר, הפורמט אותו פורמט והנפשות הפועלות הן אותן נפשות. אפילו הכיבוד לתקשורת נותר כשהיה - רצועות של ירקות חתוכים. אלא שהפלוטנר שאליו נקלעה המערכת הפוליטית הישראלית נראה הפעם סבוך מתמיד.
את מצעד המשלחות לבית הנשיא פתחה כחול לבן. הסיעה הגדולה בכנסת ה־22 - שאותה הוביל, חנוט בחליפה, שר החינוך המיועד משה (בוגי) יעלון - ביקשה לשכנע את הנשיא ראובן ריבלין כי גנץ הוא האיש הנכון במקום הנכון להרכיב ממשלה חדשה בישראל.
ריבלין, כמי שמבקש בתוקף תפקידו לבטא את רחשי העם, טען כי את העם לא מעניין כל כך מי ינהל את המערכת כמו שהוא רוצה קודם כל לראות בהקמתה של ממשלה יציבה, ויותר מרמז על תמיכתו ברעיון של ממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות. הנשיא ניסה לשבור את המתח באמצעות בדיחה פולנית שעליה חזר פעם באוזני אנשי הליכוד ופעם באוזני אנשי כחול לבן, אבל הרושם היה שלפוליטיקאים הטרודים בשאלה איך יוצאים מהפלוטנר הזה לא היה מצב רוח להומור, גם אם מוצלח.
עם כל הכבוד למצעד המשלחות אתמול, מי שגנבו את ההצגה ומשכו את עיקר תשומת הלב היו נציגי הרשימה המשותפת, שהפעם צעדו אל תוך המשכן על השטיח האדום מחוזרים כפי שלא היו מעולם, כשבאמתחתם נדוניה של 13 מנדטים.
לא ברור אם ח"כ איימן עודה זוכר מתי ניצב בפעם האחרונה בפני סוללה כל כך גדולה של מצלמות טלוויזיה וכלי תקשורת, אבל ניכר היה היטב שהוא נהנה מהמעמד. "זה רגע היסטורי", אמר על ההחלטה להמליץ על מועמד לראשות הממשלה, והקפיד להסביר שזה יותר משנאת המן (נתניהו) מאשר אהבת מרדכי (גנץ).
בסוף היום הראשון להתייעצויות התכנסו המספרים לטובת גנץ, אולם נוכח הקשיים והמכשולים שעוד ניצבים בדרך, קשה היה להשתחרר מההרגשה שכל המעמד הזה אתמול הוא בסך הכל פרומו לקראת סיבוב הבחירות הבא.