במשך 28 שנים היה טדי קולק ראש עיריית ירושלים. בבחירות האחרונות שבהן התמודד על ראשות העירייה הוא היה בן 82. אריה זקן, חולה ועייף. מקורביו ידעו זאת, ולכן עשו כל מאמץ להסוות את הסימנים שהיו גלויים לכל. הם הריצו אותו (תרתי־משמע) בקמפיין בחירות מתיש והתכחשו לעובדה שכולם רואים כי המלך עירום. אהוד אולמרט שהתמודד מולו זיהה את החולשה ואת הסנטימנט. ססמת הבחירות שלו הייתה “אוהבים אותך טדי, מצביעים אולמרט” וכך כבש את “ירושוליים” כפי שקולק ביטא את שמה.
מי שהתבונן על נתניהו בשבוע שעבר במליאת הכנסת, יכול היה לזהות סימנים לכך שהוא עייף ומותש. התרגיל המוזר של הפריימריז – ספק בלון ניסוי, ספק יוזמה לא אפויה - רק העמיק את התחושה שהוא מאבד פוקוס. משהו מהלהט ומהברק בעיניים אבד. הביטחון העצמי נסדק. אלמלא היה מקיף את עצמו באומרי הן, היה שומע מאנשים שוחרי טובתו כי הגיעה העת לשוב ולומר: בואי שרה’לה, הולכים.
תחת זאת, נתניהו יבקש היום ממרכז הליכוד להישבע לו אמונים, ממש כשם שאמש בתפילת נעילה קיבלו עליהם המתפללים בבתי הכנסת עול מלכות שמיים כשקראו שבע פעמים “אדוני הוא האלוהים”. נתניהו זקוק לתמיכת המרכז כמו שערות פשתן המרפדות קופסת אתרוגים. את הקופסה יצר בעבורו לא אחר מאשר הנשיא ראובן ריבלין, שעל פי המתווה שהציע אמור הבית בבלפור להפוך למבצר בעבור הנבצר.
מאז הבחירות, המערכת הפוליטית משגרת ספינים בקצב של מכשיר להפרחת בועות סבון. הבועות משובבות את העין, גדולות, צבעוניות ונוצצות, אך מתפוגגות במהירות, גם ללא מגע יד אדם. במובן הזה, מתווה הנשיא הוא בועה אחת יותר מדי. הצעתו לוקה בחקיקה פרסונלית, שנועדה לאפשר לנתניהו נבצרות ללא גבולות, לתכלית לא ראויה, תוך פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק. הרעיון שהניח ריבלין לפתחה של המערכת הפוליטית עומד בניגוד לערכים דמוקרטיים והנוסחה שהציע להקמת ממשלת אחדות היא בבחינת אתרוג פגום שאי אפשר לברך עליו. אחרי מערכת בחירות רווית אלימות והסתה, אחדות היא מכבסת מילים ריקה. לכנסת אסור לקבל את ההצעה, ומוטב שהנשיא יחזור בו.
אם מתווה הנשיא מאתרג את נתניהו מבחינה פוליטית, אזי מנדלבליט מאתרג אותו מבחינה משפטית. נתניהו זוכה לאורך כל הדרך להנחות סלב. הוא קבע את מועדי החקירות, את המקום ואת משך הזמן. הוא יזם שתי מערכות בחירות כדי לעכב את ההליך המשפטי, הוא דחף חוק חסינות שנתפר למידותיו, סובב את שומרי הסף כדי לקבל אישור להלוואות עתק למימון עורכי דינו ובבוא העת הציע לערוך את השימוע בעניינו בשידור חי. רעיון, שכל בר דעת מבין כי לו היה מתממש, היה פוגע בעיקר בנתניהו עצמו. בעבר, בהקשר דומה, הגדיר אמנון אברמוביץ’ את חקירותיו של אריה דרעי כמקרה ייחודי שבו חשוד בפלילים גורם עינוי דין למערכת אכיפת החוק ולא להפך. דרעי כבר לא לבד.
עקרון השוויון לפני החוק הפך למרמס גם בשדה המשפטי. מבחן בוזגלו פרש לגמלאות, יחד עם הנשיא אהרן ברק. נתניהו שינה את המשוואה. לא עוד דין נתניהו כדין בוזגלו, מעתה כל חשוד יכול לטעון כי דין בוזגלו כדין נתניהו.
הדמוקרטיה הישראלית עמדה מול שורה של עברייני צמרת – נשיא, ראש ממשלה, רב ראשי, שרים וראשי ערים. היא תוכל גם לנתניהו. הגיעה העת לחלץ את האתרוג מבלפור ולשחרר את הפקק הפוליטי.
למה בכל זאת ניתן לצפות? ברוח חג הסוכות המתקרב אפשר לקוות שיימצאו ארבעה מינים שיהיה אפשר לקבץ ל”אגודה אחת” ולממשלה אחת. זה לא נשמע מנחם כמו “אחדות”, אבל זה גם לא מעט.