נטישת הנשיא טראמפ את הכורדים היא הצעד הדרמטי ביותר, אך לא היחיד, במגמה לנטוש את המזרח התיכון כולו, או לפחות לצמצם עד למינימום את נוכחות ארצות הברית בו. "זהו הרגע שקובע את עתיד המזרח התיכון", אמרה כותרת המאמר בכתב העת הוושינגטוני "פוריין פוליס", וכותרת המשנה הוסיפה שאם לארצות הברית אין עוד עניין להגן על הנפט הסעודי, סימן שאין לה עניין להגן על האזור בכללותו. מצוין בו שמאז מלחמת העולם השנייה שלושה אינטרסים עיצבו את מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון: הבטחת זרימה חופשית של נפט, סיוע לישראל לשמור על ביטחונה ומניעה ממדינות אחרות לסכן את כושרה בקיום האינטרסים הנ"ל. ההיסטוריה של 75 השנים האחרונות אכן סיפקה דוגמאות רבות לתוקפם של קווי המדיניות הזאת, בין שבתקופת המלחמה הקרה, בין אם בפעולות לשמירת חופש השיט במצרי הורמוז ובאב אל־מנדב והצבת למעלה מחצי מיליון חיילים בסעודיה במלחמת המפרץ הראשונה, ובין אם בהסכמים עם ישראל בנושאי ביטחון ומודיעין ובסיוע ביטחוני ישיר. לגבי אספקת הנפט, ואף שיש שטוענים שאמריקה היא היום עצמאית, ולכן פחתה בשבילה חשיבות הנפט המזרח־תיכוני, הרי ברור שכל אירוע שלילי בתחום האנרגיה פוגע במישרין בכלכלה העולמית עם השלכות גם על הכלכלה האמריקאית. שלא לדבר על כך שהפיכת רוסיה ואיראן כמחזיקות המפתח לשוק האנרגיה העולמי תפגע במעמד ארצות הברית.
מי שהתחיל לערער את המדיניות האמריקאית המסורתית במזרח התיכון הוא הנשיא אובמה. סימן ראשון היה נאומו במכללה הצבאית "ווסט פוינט", שבו הודיע שאמריקה תעביר את "ציר מדיניותה" מהמזרח התיכון למזרח הרחוק. הצעד הבא היה הסכם הגרעין שעבורו אובמה היה מוכן להתעלם כמעט לחלוטין מהאינטרסים של בעלות בריתה המסורתיות של אמריקה באזור. הוכחה חותכת לשינוי המדיניות האמריקאית הייתה החלטת אובמה להפר את התחייבותו להגיב בכוח אם הנשיא אסד ישתמש בנשק כימי נגד המורדים בסוריה, ובכך נשא לפחות באחריות חלקית להמשך מרחץ הדמים שם ולהתחזקות הנוכחות הרוסית והאיראנית.
עם היבחרו של דונלד טראמפ, ציפו רבים לשינוי יסודי במדיניות האמריקאית כלפי איראן, אך כפי שהתברר בתוך זמן לא רב, חוץ מפרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין ושורה של סנקציות, חלקן נוקבות, חלקן בעיקר סמליות, נמשכה המדיניות של אובמה. ברם, האיראנים מיטיבים לקרוא בין השורות. היעדר התגובה של ממשל טראמפ על המתקפה על מתקני הנפט בסעודיה, ועוד לפני כן, על הפעולות התוקפניות שלהם במצרי הורמוז ובמפרץ עומאן, והפלת המל"ט האמריקאי - הוכיחה הן לאויביה של אמריקה והן לידידיה, כפי שכותב בעל המאמר, ש"טראמפ מדבר בקול רם, אך איננו מחזיק בידיו מקל גדול".
המצב הנ"ל שופך אור חדש גם על האפשרות להסכם הגנה ישראלי עם ארצות הברית. כשראש הממשלה נתניהו דיבר על שיחות בנדון עם הנשיא טראמפ, הואשם בסחרור של בחירות, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט אפילו התבטא שישראל איננה זקוקה לכך. רוב העוסקים בענייני ביטחון בישראל אכן סברו תמיד, ובצדק, שעדיף שלא נהיה כבולים להסכם שעלול להגביל את חופש הפעולה הצבאי והביטחוני שלנו ושיפגע בעיקרון שישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה. אבל השאלה עכשיו היא האם מול מציאות שבה אנחנו מאוימים על ידי מדינה שאיננה מסתירה את כוונתה לפעול להשמדתנו ומפתחת במרץ את האמצעים לכך - אין מקום להערכה חדשה בעניין זה.
לישראל דרכים להגן על עצמה, אך זה איננו מפחית מהיתרון של התחייבות חוזית מצד מעצמת העל הראשית לראות התקפה על ישראל כהתקפה על עצמה, כשמדובר על הסכם שיאושר על ידי הקונגרס האמריקאי ויחייב לא רק את הממשל הנוכחי, אלא גם ממשלים שיבואו אחריו.