השאלה מי מתאים להנהיג את המדינה נזנחה לטובת תוכנית הנשיא | דעה

מתווה הנשיא קיבע שתי מוסכמות. האחת, שהעם משווע לממשלת אחדות לאומית והשנייה שצריך להחיל על נתניהו את עקרון הנבצרות. אני כופר בשתיהן. נתחיל בעניין האחדות הלאומית. אם יש משהו שניתן לומר באופן מובהק הוא שאזרחי ישראל, מכל צד של המפה הפוליטית, הצביעו בעד ממשלה צרה. ממשלה בראשות נתניהו או ממשלת "רק לא נתניהו". הציבור הישראלי לא רצה פשרה. 

 

הקושי בהרכבת ממשלה צרה בשל משחק פוליטי לא ברור של חלק מהאישים הפוליטיים המעורבים – לא יכול להיות מתורגם למסקנה כמו: "העם רוצה ממשלת אחדות לאומית". אפילו נשיא המדינה, שאני רוחש לו חיבה לא מבוטלת, ושעושה מאמץ ניכר וצודק למנוע בחירות נוספות, אינו יכול לשמש בעניין זה לדובר של העם. מהסיבה הפשוטה, שזה לא מה שהעם באמת רוצה. 

 

מה שאנו רואים לנגד עינינו הינו אונס פוליטי קבוצתי. הפוליטיקאים מסיבותיהם שלהם, אונסים את הציבור לקבל ממשלה שהוא לא בחר בה. צריך להסתכל לעובדות בלבן של העיניים. מי שהוביל את רעיון "האחדות הלאומית" לפני הבחירות הייתה רק מפלגתו של אביגדור ליברמן. מפלגה שזכתה בסה"כ ל- 8 מנדטים, הצליחה להשתרר על המערכת הפוליטית כולה ולהוביל אותה באף למסקנה לא רציונלית. זה אפילו חמור מזה, אם נתחשב בכך שרק 3 מנדטים מתוך ה- 8 שבהם זכתה מפלגתו של ליברמן, בחרו בו על סמך הטיקט החדש. וזה אפילו עוד יותר מרחיק לכת, אם נתחשב בכך שאותם 3 מנדטים נודדים עברו לישראל ביתנו לא בגלל ההבטחה לאחדות, אלא על רקע הבטחותיו לכופף את הציבור החרדי שנוא נפשם ולכפות בכוחנות את דעת הרוב החילוני בענייני דת ומדינה. 

 

הסתכלות על העובדות היבשות תביא אותנו למסקנה הפשוטה: רוב העם רוצה ממשלה ימנית. אני לרגע עושה הפרדה בין הציבור האזרחי הכולל את המפלגות האנטי-ציוניות, שחלק מבוחריהן רוצים לראות באובדנה של המדינה היהודית, לבין העם, שמדינת ישראל היא מדינת הלאום שלו האחת והיחידה. העם הזה נתן את קולותיו לגוש של נתניהו, לליברמן שאותו הוא תופס כאיש ימין, לחברי תל"ם היושבים בתוך כחול-לבן ורוצים לראות את החוק הישראלי חל על יישובי בקעת הירדן ועל היישובים היהודים ביו"ש ולעוצמה יהודית שלא עברה את אחוז החסימה אבל קיבלה עשרות אלפי קולות. אם אנחנו רוצים לברר את עמדת העם, אנחנו צריכים לבדוק את הכוח היחסי של הציבור הזה ביחס ל- 107 ח"כים, שזה מספר חברי הכנסת ללא הרשימה המשותפת. 

 

אפילו אם נתייחס אך ורק לגוש של ה- 55, מבלי לספור את ליברמן, תל"ם והקולות שקיבל איתמר בן גביר יתברר לנו שזה רוב מוחלט. אם נוסיף ולו חלק מבוחרי ליברמן וחלק מבוחרי תל"ם – נקבל רוב מוחץ המעוניין בממשלה לאומית ימנית. 

הפתרון הפוליטי הנכון לתסבוכת הפוליטית הנוכחית הוא הפתרון הטבעי, שבו מעוניין רוב העם: ממשלה לאומית צרה עם ליברמן, שלמרות חילוקי הדעות בענייני דת ומדינה, חולק עם הגוש של ה- 55 עמדות משותפות בענייני בטחון, מדיניות, דמוגרפיה, עלייה וקליטה, עזרה לקשישים, כלכלה ורווחה ועליונות החוק והמשפט על בית המשפט. הקמת ממשלה כזו שתכבד את רצון העם – דורשת ויתורים כואבים בענייני דת ומדינה משני הצדדים. גם מצד החרדים וגם צד ליברמן. החרדים צריכים להתגמש בעניינים שבהם ההתנגדות היא אוטומטית וליברמן צריך לדעת שהוא השיג הישגים גם אם לא יצא ומלוא תאוותו בידו.

 

אני מודע לכך שבעוד שאני בוחן את הכשל בתרגום תוצאות הבחירות כרצון העם בממשלת אחדות לאומית, רוחשת המערכת הפוליטית פעילות תת-קרקעית, שעלולה להוביל להקמתה. בנקודה הזו אני רוצה להבהיר מדוע גם עקרון הנבצרות המורחבת, שאותו הגה נשיא המדינה, בטעות יסודו.  

 

אם יש מאפיין מדהים בוויכוח הציבורי המר המתנהל במקומותינו, הרי הוא, שהשאלה מי מתאים, ראוי ומסוגל להוביל את המדינה, הפכה לשאלה זניחה וכמעט לא רלוונטית. זוהי תובנה שקל לאבחן אך קשה להבין.

 

לו היינו מתייחסים לבחירת ראש הממשלה באופן מקצועי הבוחן כישורים וניסיון, נתניהו היה נבחר בנקל. גנץ לא היה עובר אפילו את הסינון הראשוני. ממש כשם שאלוף בצה"ל שלא כיהן לפחות בשני תפקידים כאלוף, אחד כקצין מטה והשני כאלוף פיקוד, אפילו אינו מוזכר כמועמד לרמטכ"ל.

 

באיזשהו מקום, השוואתו של גנץ לנתניהו היא די לא הוגנת כלפי גנץ. בשפת השכונה זה פשוט "לא כוחות", כי לרוב, למי שמכהן, יש בעיני הציבור יתרון מובנה. לכן, נכון יותר להשוותו למועמדי האופוזיציה בעבר:  שמעון פרס, אהוד ברק, יצחק הרצוג, אריאל שרון ואהוד אולמרט. כל אחד מהם מילא שורה של תפקידי שרים וצבר ניסיון של התמודדות עם ניהול המדינה ברמות הגבוהות ביותר. גנץ חף מכל ניסיון אזרחי, למעט הצלחתו המסחררת בהובלת המימד החמישי לפשיטת רגל. נסיונו כרמטכ"ל במערכת הירארכית, המבוססת על פקודות ומשמעת, אינו מנבא את יכולתו לשמש כמנהיג אזרחי ופוליטי. אהוד ברק הינו הוכחה מובהקת לכך.

 

כמה מאתנו היו מוכנים להפקיד הגה של סמיטריילר בידי נהג בעל רישיון נהיגה על טוסטוס? כמה מאתנו היו נותנים לבחור נחמד שהוביל חברת ענק לפשיטת רגל לנהל את חשבון הבנק שלהם?  מדינת ישראל זקוקה לאיש המתאים ביותר להובלתה. בחור נחמד במזרח התיכון הוא טרף קל. אנו זקוקים לקברניט בקי, מנוסה ובעל מעמד בקרב שועי עולם ומנהיגיו.

זו הסיבה שאני מתנגד למתווה הנשיא בעניין הנבצרות. הנשיא מנקודת הראות שלו מעוניין בממשלת אחדות כדי להימנע מבחירות נוספות. אבל מנקודת ראות פוליטית לאומית תהא זו טעות מסוכנת להפקיד את הגה המדינה, אפילו חלק מהזמן, בידי טירון. מול האיום האיראני המתגבר והלחצים הביטחוניים המדיניים בפניהם אנו עומדים - תהיה זו איוולת קולוסלית והחמצה של עם ישראל להתחייב ליציאה של נתניהו לנבצרות אם יהיה כתב אישום, בשעה שהחוק מתיר לו להמשיך ולכהן עד להרשעה סופית וחלוטה. 

 

מתווה הנבצרות עלול להוביל לאבסורד. הרי ייתכן שחלק מכתבי האישום ייגנזו בעקבות השימוע. ייתכן שכל מה שיישאר מתיקי האלפים, יהיה כתב אישום על הפרת אמונים בתיק 1000, בעיקר בגין קידום חוק מיסוי תושבים זרים המסייע לכאורה לחבר מילצ'ן. לכתב אישום בעניין זה - יש סיכוי טוב לזיכוי וספק אם פסק דין מרשיע יקבע שמדובר בעבירה שיש עימה קלון. בנסיבות כאלה ימצא עם ישראל את עצמו כבול בהסכם קואליציוני בלתי סביר בעליל, שעל פיו נתניהו יהיה ראש ממשלה, כשיר, בריא, בעל ניסיון, יידע ויכולות, עם ישראל ישלם לו שכר, אבל יהיה מנוע מלהנות מיכולותיו, ידו המנוסה על ההגה וכישוריו הווירטואוזיים בתחום הדיפלומטיה האישית. זוהי חלמאות בהתגלמותה. מי שמצא לנכון לייצר תסריט שבו ראש הממשלה מנוע לפעול, לייעץ, להשתתף בקבינט ולהחליט יחד עם ממלא מקומו בעניינים גורליים ובלתי הפיכים – לא חשב מספיק.

 

זהו אחד המחירים הכבדים שעם ישראל יידרש לשלם תמורת האחדות ולא הגדול שבהם. זו גם אחת הסיבות שבגינן אני מקווה שיעשה כל מאמץ מצד הצדדים ותמצא הדרך להתגבר על משקעים וחששות ולהקים קואליציית 63 טבעית והומוגנית בה בחר עם ישראל פעמיים. במקרה כזה, ובמצב שבג"ץ יכפה נבצרות על נתניהו, יהיה ממלא מקום ראש הממשלה אדם מנוסה, שכיהן בממשלות רבות ושצבר ניסיון הן כשר החוץ והן כשר הבטחון.