האלימות כלפי נשים הפכה למגיפה. במקום לחפש פתרונות, נראה שכולם נמצאים במצב של הלם ושיתוק. אסור לקבל את האלימות הזאת כגזירת גורל, צריך לחשוב על פתרונות שימנעו את המקרה הבא. הפתרונות חייבים להיות בהלימה למצוקה ולקשיים שבהם נמצאות הנשים לפני שמתפרצים המקרים הנוראיים של אלימות. נשים שנרצחו או נפגעו מאלימות הרגישו מאוימות עוד לפני המעשה הקיצוני. ברור שהן התקשו להתמודד עם האיום הזה: לא הייתה להן התשתית הקהילתית או הכלכלית להתנתק מהסביבה האלימה.
אלימות משפחתית היא חילול קודש הקודשים של כל אדם. הבית הוא בדרך כלל מקום המבטחים שלנו. התוצאה היא הרסנית משום שקורת הגג שאמורה להגן עלינו הופכת בפתאומיות לזירה הכי פחות בטוחה עבור הנשים והן מתקשות לברוח או להתרחק מהאלימות.
ממד נוסף שמקשה על נשים מאוימות הוא שהבית שהופך למסוכן הוא גם הבית של הילדים שלהן. משמעות של בריחה היא גם חשיפה של הילדים לעולם ללא קורת גג ויציבות.
במסגרת הפעילות של פורום הדיור הציבורי, שנאבק למען קורת גג הוגנת ויציבה עבור כל אדם, אנחנו נתקלים בתופעת האלימות כלפי נשים על בסיס יומיומי, משום שהדיור הציבורי הוא האופציה היחידה לבית חדש עבור נשים שסובלות מאלימות. המקלטים אומנם מספקים מענה זמני, אבל כדי שאותן נשים מאוימות יוכלו להתרחק לתמיד ממקור האלימות נדרש פתרון קבוע ולזמן ארוך – נדרש דיור ציבורי.
הבעיה היא שבמדינת ישראל אין למעשה דיור ציבורי. הממשלה מזניחה את הנושא ובסוג של הפרטה שקטה מחסלת אותו. בישראל רק 2% מהדירות הן דיור ציבורי ואילו הממוצע באירופה עומד על כ־12%. בארצות הברית הממוצע עומד על 4%. המחסור הזה מוביל לכך שהממשלה לא יכולה לספק את פתרון החירום גם לנכים עניים, משפחות חד־הוריות שנזרקו לרחוב או כאמור נשים מוכות.
המצב כל כך חמור שעד לפני כשנתיים אישה מוכה שגרה בדיור ציבורי ויצאה מהבית למקלט הייתה מאבדת את הזכאות שלה לדיור ציבורי. הוועדה למלחמה בעוני שפרסמה את מסקנותיה בשנת 2014 התייחסה למחסור הזה וקבעה שיש צורך להגיע לקו האדום של 110 אלף יחידות דיור ציבורי, כאשר נכון להיום יש פחות מ־50 אלף.
החיסול ההדרגתי של הדיור הציבורי הוביל לכך שנקבעו גם קריטריונים קשוחים מאוד לקבלת זכאות לדירה. זהו גורם נוסף שמקשה על נשים שסובלות מאלימות. אישה שעובדת במשרה מלאה אינה זכאית לדיור ציבורי על פי הקריטריונים. היא צריכה לעבור בוועדות חריגים כדי לזכות בזכאות, וגם אז עלולה לקבל דחייה. גם נשים שאין להן שלושה ילדים ויותר לא זכאיות לדיור ציבורי. התוצאה היא שאין פתרון לאותן נשים מוכות. הן מתמודדות עם הבירוקרטיה ובמקביל ממשיכות לשהות בסביבה מסוכנת של אלימות שעלולה להתפרץ בכל רגע.
הממשלה הבאה חייבת לאמץ תוכנית להגנה על נשים מפני אלימות, שתכלול חינוך, הסברה וענישה יותר מסיבית לגברים אלימים. אבל בראש ובראשונה צריך לחזק את המקלטים לנשים מוכות ולחשוב על מודל של דיור ציבורי נגיש שיאפשר להן לברוח אחת ולתמיד מהסכנה המיידית שמאיימת עליהן.
הכותב מקדם מדיניות בפורום הדיור הציבורי מטעם שתיל הקרן החדשה