אנחנו בוודאי נמחה זאת מזיכרוננו בתוך ימים אחדים, אבל מיליוני פלסטינים לא ישכחו לחמאס את נובמבר 2019. במשך יומיים בלבד בשבוע הזה אחיהם הקטן והפראי, הג'יהאד האסלאמי, נרמס תחת היכולת הצבאית של הציונים, בעוד שהם הותירו אותו להתבוסס בדמו בלי להושיט לו יד. איך אומרים, נקמה מגישים קרה, והג'יהאד הרוויח את בדידותו ביושר.

מדוע נקמה? כי זה יותר משנה שראשי חמאס מתחננים לאחיהם בג'יהאד לספק להם, כשצריך, סביבה רגועה שתסייע במאמציהם להשיג הקלות מישראל; אווירה שתאפשר לישראל להשתכנע שכדאי לה לתת הקלות. אבל בג'יהאד התעקשו שוב ושוב לסכל הבנות ולהפר הפסקות אש. כמו הילד הרע בגן שבועט לכולם בדלי, שאפילו הגננת (המצרייה) כבר נואשה ממנו והרימה ידיים. אך טבעי היה שיגיע הרגע שבו ייכנס המנהל בזעף ויעביר את הילד הרע לגן אחר. גן שכולו טוב.

עבור חמאס המגע העקיף עם ישראל הוא האמצעי הראשון במעלה להשגת הקלות. רצועת עזה תחת סגר, וסנוואר ואנשיו ניסחו טקטיקה להיחלץ ממנו בהדרגה: שימוש באלימות בלתי קטלנית כאילו אין שיחות, וקידום השיחות כאילו אין אלימות. דרכם הצליחה מעל למשוער. בתקופה זו זכתה רצועת עזה לסדרת הישגים שלא ידעה כבר עשור - הארכת משך אספקת החשמל לאוכלוסייה מארבע שעות ביום לממוצע של 20 שעות (הודות לסולר במימון קטארי), פתיחה של מעבר רפיח, צינור חמצן עבור שני מיליון אזרחי הרצועה ותמיכה כספית במאה אלף פועלים (100 דולר בחודש לכל אחד), אף הוא מקופת האוצר הקטארית.

חמושי חמאס. צילום: רויטרס
חמושי חמאס. צילום: רויטרס


מעבר לפינה כבר יצאו לדרך המיזמים הגדולים - שיקום רשת החשמל, כדי שתקבל אספקה סדירה מישראל באמצעות קווי הולכה, הקמת בית חולים למחלות סופניות ברצועה ובניית מתקן התפלה בחוף עזה. הכל בתיאום עם ישראל ובהסכמתה. מפתיע לחזות בכוחה הרב של המציאות, ובאיזו קלות היא מצליחה לכפות את עצמה על בני האדם. שני צדדים למודי שנאה הדדית, שכל אחד רואה באחר את אויבו הנצחי, מצויים במגע תדיר ולמעשה בונים יחסים מחדש.

שוויון בנטל

בחזונם ראו מנהיגי חמאס כיצד בתוך שנים מעטות הם מצליחים במשימתם העליונה למלט את הרצועה מהסגר. ממשלת ישראל, מצדה, נוכחה כי באמצעות המגעים העקיפים היא מצליחה לרסן את חמאס, ולא פחות מכך לחזק את הפיצול הפוליטי עם הרשות הפלסטינית. הפיצול הזה הוא אבן יסוד בהחלשת דרישתם העתידית למדינה אחת שתשתרע מהגדה ועד רצועת עזה.

את ההישגים הללו איים הג'יהאד לפוצץ בהתמדה. כל הסדר זכה לטיל, וכל תקופה של שקט אוימה במטח. אנשיו ירו גם כדי להרוג. מטחים לשדרות, לבאר שבע, לאשקלון, ניסיון לפגוע בחיילים בירי צלף. אותה רקטה שנורתה לבאר שבע באוקטובר 2018 החריבה בית. למרבה המזל, שניות מעטות לפני כן הספיקו יושביו להסתגר בממ"ד.

מי שהוביל את המדיניות הסרבנית והמסוכנת הזאת היה בהא אבו אל־עטא, מפקד החטיבה הצפונית של הזרוע הצבאית. ישראל חשקה שפתיים כדי שלא להיכנס למלכודת שטמן הג'יהאד. חמאס עשה ככל יכולתו כדי לרסנו, אך בלי לשבור את הכלים, והמצרים הפעילו את שיטת המקל והגזר. ברצותם ללחוץ, עצרו אנשי ג'יהאד שיצאו לסיני, וברצותם לגמול להם על שהיו ילדים טובים, הוציאו אותם לחופשי. הודות לכך, ולעתים בדרך נס, רוב מזימותיו נכשלו.

מדוע התעקש הג'יהאד לבעוט בדלי? אבו אל עטא היה האיש של איראן ברצועה. פקודו של אכרם אל-עג'ורי, ראש הזרוע הצבאית בארגון ואיש הקשר לטהרן, שגם אותו ניסתה ישראל להרוג אותו לילה בדמשק, ללא הצלחה. אבל החתרנות האיראנית ברצועה איננה חזות הכל. את הסיבות צריך לחפש גם ביחסים בין מוקדי הכוח בעזה. לראשי הג'יהאד נמאס לעמוד מנגד ולחזות בהצלחות חמאס מבלי לקבל מהן נתח.

בשנה האחרונה תורגמו ההצלחות הללו לכסף. לא רק קטארי. מיליוני דולרים בחודש, כספי מסים, נכנסו לקופת חמאס הודות לסחר התוסס ברפיח. ראשי חמאס לא שיתפו את אחיהם בהכנסות וגם לא בתהליך קבלתן של החלטות חשובות, אף שלשניהם עבר הדוק של מאבק משותף בישראל.

הג'יהאד הרגיש כי נדרש ממנו שוויון בנטל, אבל לא ברווחים. מכאן ועד לשימוש באלימות הדרך הייתה קצרה. אז גילו שניהם כי לחמאס אין קלפי לחץ מרובים על האח הסורר. הג'יהאד הוא ארגון גדול (9,000 לוחמים) ובעל אחיזה באוכלוסייה. לא פשוט להשליך את צמרתו לכלא או לעצור ולענות את אנשיו, כנהוג. צעד כזה ייתקל בתגובת נגד חריפה ובהתנגדות בציבור.

בכך שהתמיד במשימתו להפר הבנות והפסקות אש הצליח הג'יהאד האסלאמי לפגוע באויב וביריב גם יחד. הוא הפתיע את ישראל כל פעם מחדש, זרע בהלה בקרב תושבי עוטף עזה והביך את הצמרת בירושלים. בעשותם כך ביקשו ראשי הג'יהאד לרמוז לחמאס כי מי שנקרא אל הדגל בשעת חירום, ראוי לשתפו גם בשמחות. צה"ל נפל למלכודת כל פעם מחדש - הג'יהאד לחץ על הכפתור, והמטוסים נשלחו אוטומטית להכות בחמאס.

זה לא אומר שאנשי חמאס לא ישתמשו בג'יהאד כשיהיה להם נוח, אבל השבוע הזה היה שבוע השמחה לאיד. ולא רק שמחה לאיד הייתה שם אלא גם הרגשת יחדיו זרה. הג'יהאד ליכד את כולם לעשות נגדו יד אחת. מי היה מאמין שאי־פעם תשלב ישראל ידיה עם חמאס כדי להכות צד שלישי. במחשבה שנייה, מדוע להתפלא. מי האמין עד לפני עשור או שניים כי ישראל תעשה יד אחת עם פת"ח כדי להכות את חמאס? לפעמים היא משעממת, ההיסטוריה, מרוב שהיא חוזרת על עצמה.

עננים בשמי הממלכה

אירועי עזה מחקו מזיכרוננו כי השבוע הזה נפתח בכלל בפינויה של מובלעת נהריים מנוכחות ישראלית. 25 שנה אחרי שחקלאים ישראלים קיבלו מידי המלך חוסיין זכות שימוש על 800 דונמים בשטח הממלכה הירדנית, הם התבקשו אחר כבוד להשיבם. נוצר מצב מוזר. לחקלאי הקיבוצים אשדות יעקב, כקולקטיב, יש בעלות על אדמה זו, אבל היא מצויה בשטח מדינה אחרת. הגישה לאדמותיהם עוברת בשטח ירדן. כדי לעבדן הם תלויים ברצונו הטוב של הוד מלכותו.

היה מעניין לעקוב אחר המסרים שיצאו השבוע מעמאן. כולם פחות או יותר התנקזו לכיוון אחד. אנו שומרים את הקלפים בידינו, אמרו הירדנים בערך כך, ואם יאפשרו התנאים בקרוב, נשמח למצוא הסדר נוח שישיב את המצב לקדמותו. שר החוץ הירדני איימן ספדי הופיע השבוע בפני עיתונאים והדגיש כמה פעמים כי לקיבוצניקים זכויות על האדמות הללו, ואיש לא ישלול אותן. עמיתו ישראל כ"ץ אמר בכנסת כי ישראל תמשיך לנהל עם הירדנים מגעים בנוגע למובלעות. לו היו הירדנים סוגרים בפני אנשיו את הדלת, לא היה מתבטא כך.

אפילו ביקורו של המלך במובלעת, למחרת פינויה, נועד לרשום נקודות בציבור, אבל לא לנקר את עיני ישראל. זה היה ביקור צנוע, בפרופיל נמוך. הרי ראשו איננו נתון לשם אלא לקופה הציבורית המדולדלת מאי־פעם. והיום, יותר מתמיד, הוא זקוק לכל ידיד. אפשר היה להבחין בכך בנאומו השנתי, השבוע בפרלמנט. זה היה נאום רציני, אפוף דאגה מרומזת, מסוג הנאומים המבשרים על עננים מתקדרים.

"אני רואה את מבטי הדאגה על פניהם של בני מולדתי", אמר המלך, "על פני האב הדואג להשיג פת לחם לבניו, ועל פניו של הצעיר המובטל החרד לעתידו. ואני רואה אותם על מצחם של גמלאי הצבא, ושל האזרחים". הוסיף והפציר בממשלה לנקוט "צעדים אמיצים", מילות קוד לגזירות שהציבור לא יאהב לעמוד בהן. את צופר ונהריים הוא הזכיר בשני משפטים. בכך יצא ידי חובתו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל