דבר מוזר מתרחש לאחרונה, וקצת קשה להבחין בו מבעד לכל ה"סבבים". כשהטילים עפים, נשלפות הססמאות והכותרות והספינים, שגוררים שוב ושוב גם את אותן פרשנויות. אבל מעבר למסך הרעש הזה מתגבשת לאטה מציאות אירונית חדשה והיא שהימין הישראלי, שהיה פעם פרגמטי, שקול ומציאותי, הולך בעקבות השמאל האנכרוניסטי ומאבד את עצמו לדעת.
הסבב שהגיח לעולמנו השבוע השאיר לא מעטים במחנה הימין בתדהמה, ובצדק. פתאום התגלה המצב האמיתי מול עזה: ישראל מוציאה לפועל סיכול ממוקד של ג׳יהאדיסט בדרג ביניים, ומה שפעם היה בגדר פעולה שגרתית שבמקרה הגרוע גוררת תגובה של שלושה קסאמים - הפך לאירוע שגורר מאות טילים ושיתוק של המדינה.
עד כאן, זיהוי המצב מדויק. אבל מדהים היה לראות איך חלק מפרשני הימין שמוטרדים מהתדרדרות ההרתעה, פוטרים את כל הסיפור בהסבר שלמעשה הכל באשמת אוסלו וההתנתקות, ובכך סוגרים עניין. גם אם נניח שהם צודקים - מהי משמעות האמירה הזו?
האשמת המצב בשלהי 2019 באירועי אוסלו (1993) ובהתנתקות (2005) אינה פחות מהזיה, ולא כי זה לא נכון. בהחלט ייתכן ששם נטמנו הזרעים, אבל למה זה מה שמשנה עכשיו? מאז ההתנתקות עברו 13 שנה. מי שמקדם את הגרסה הזו כנראה לא ער לסאב־טקסט שהוא משדר לציבור: אין מה לעשות, טעויות העבר הותירו אותנו אובדי עצות, ואין לו שום תוכנית או קצה של פתרון לבעיה.
האם זהו חזון הימין? האם בכך מתמצות היכולות שלו? בהאשמת אוסלו? אז כן, עוד קיים ציבור שממשיך להאמין שאם הליכוד לא יהיה בשלטון, מיד יחזירו שטחים ויתחילו פיגועים, אף על פי שאין שום תוכנית כזו על הפרק כבר הרבה שנים. אבל ככל שעובר הזמן, מאמינים פחות. הרי מדינאות צריכה להתמקד בעתיד, והשימוש הרלוונטי בעבר הוא שמוביל לפתרון בעיות בהווה (והכוונה היא לבעיות בשטח, לא לבעיות בסקרים). יפה הגדיר את זה השבוע באחד מדיוני הרדיו דב ויסגלס, כשקרא לכל הז׳אנר הזה "ויכוח ארכיאולוגי". במה הוא מסייע לעתידנו? במקרה הטוב, זה מועיל לשיעורי ההיסטוריה.
רפיסות מחשבתית
המצחיק הוא שלבור הזה בדיוק נפל מחנה השמאל. מבחינתו, מלחמת ששת הימים התחילה את "הכיבוש" ולכן הייתה אם כל חטאת. כאמור, גם אם זה נכון, אחרי 50 שנה זה כבר לא רלוונטי. השמאל נפח את נשמתו כי נתקע ב"כיבוש", שאחרי זמן רב כל כך כבר לא ניתן לפתור אותו בהחלטה פשוטה. העסק הסתבך, המציאות פשטה צורה ולבשה צורה, הבעיה השתנתה, ואילו השמאל לא פיתח פתרון חדש אלא התבוסס בהאשמות עבר ונתקע עם המנטרה הישנה. ומה עושה הזרם שמוביל כרגע בימין? מאמץ בחום בדיוק את אותה הגישה.
אם יש משהו שהימין צריך לאמץ ממחנה השמאל זצ"ל, זה את השיעור. השמאל איבד את דרכו כשהיה בטוח שיצליח כי העולם איתו ולכן גם העם איתו. או אז הוא התקבע מחשבתית, ובמקביל התחיל להתנהל בזלזול וביוהרה.
לטובת מי שלא שם לב, מהשמאל הישן ההוא לא נשאר הרבה - ייצוג של 5 מנדטים בכנסת במסגרת המחנה הדמוקרטי. העבודה במתכונתה הנוכחית היא חברתית ולא מדינית.
המשותפת אינה שמאל אלא לאומנות ערבית, וכחול לבן על כל גווניה, שחלקם ימינה מהליכוד, ודאי שאינה שמאל אלא מרכז. זה מה שקורה עם הזמן כשמתכנסים לתוך בועה שמתוכה לא ניתן לשמוע או לראות את מה שקורה בקרב העם. אין דבר גרוע יותר מלהשתמש בחומר שאתה מוכר, או מלהתחיל להאמין בתעמולה שאתה משדר. כשאבק התעמולה ישקע, יש לקוות שבימין יראו את ההקבלה הבלתי נמנעת, כי אם לא - הימין יגמור כמו השמאל ובמקומו תתפשט תפיסה אחרת שתחליף את המנטרה המקובעת.
הססמאות שהופרחו לאוויר השבוע על ידי אלה שרוצים להצטייר כחזקים ובטוחים בעצמם, היו פתטיות במקרה הרע ושחוקות במקרה הטוב. "מי שמתכנן לפגוע בנו ביום, לא בטוח שיעבור את הלילה", צייץ שר הביטחון בן יומו נפתלי בנט, שכלל לא לקח חלק כלשהו בהחלטות. "הקם להורגך, השכם להורגו", צייץ חבר הקבינט בצלאל סמוטריץ׳, שהתגייס בגיל 28 לשירות של שנה וחצי. "ומי שילך בדרכו, ילך בדרכו", צייץ שר המשפטים הזמני וחבר הקבינט אמיר אוחנה, ששירת במשטרה הצבאית. סליחה, אבל זה לא ימין, זה לא פרגמטיזם, וזו בטח לא תוכנית. זו רפיסות מחשבתית.
הססמאות האלה כבר עשו את שלהן. הן לא ימשיכו לעבוד אם לא תהיה מאחוריהן יוזמה אמיתית כלשהי. כל מי שמסוגל למחשבה שהיא מעבר לדקלומים קבוצתיים, רוצה כבר לשמוע משהו יותר רציני. האם מישהו במדינת ישראל בכלל חושב שאנחנו פחות חזקים מחמאס, או מהג'יהאד הקיקיוני? כולנו יודעים למה מסוגל צה״ל. הבעיה שלנו מורכבת בהרבה - היא משפטית, הומניטרית, תדמיתית, היא קשורה ביחסינו עם מדינות האזור ועם שאר מדינות העולם. בססמאות הללו כבר לא נותר דבר.
אג'נדות לא מעודכנות
כרגע החזון של הימין נעדר. הוא מתמצה ב"התנתקות מאשמה", שזה המקבילה ל"הכל בגלל הכיבוש". זה מה שקורה כשכל האנרגיה מופנית לתעמולה מניפולטיבית כדי לקדם אג׳נדה, וכשהאג׳נדה תופסת - מפסיקים להשקיע בפיתוחה ובעדכונה. אבל אם יש משהו שהימין יודע בבירור על מחנה השמאל זה שכשמתמידים במנטרות ריקות במשך תקופה מסוימת, בסוף מצטמק המוח ואיתו גם מצטמקת התמיכה. אם לצטט את ליברמן - כך לוקחים מחנה שלטון ומכווצים אותו לתוך תא טלפון.
שלטון חזק משמעותו לקחת לידיים סיטואציה קיימת, ולצעוד בקור רוח לעבר חזון ברור. כן, יש בעיה קשה בעזה. חלק מיישובינו חווים אותה כמעט מדי יום כבר כמעט שנתיים. אומנם בתעמולה מעדיפים שלא להתייחס לזה, אבל התעלמות לאורך זמן אינה פותרת את הבעיה. מי שהפתרון שלו לעזה מתמצה בהאשמת אוסלו וההתנתקות (שכזכור הייתה יוזמת שלטון ימין לפני 13 שנה) בעצם אומר שאין לו שום תוכנית או דרך. קרי - שהוא לא ראוי להנהגה.
תניחו הצעה רצינית על השולחן. לא מספיק לכפור בתוכניות עבר שהתבררו כשגויות, ומדי פעם להגיד למצלמות "בן מוות" או "תגובה ציונית הולמת", מבלי שיש מאחורי המילים עשייה או תוכנית. מרוב עיסוק בתעמולה ובספינים במאמץ להיאחז בשלטון, נזנחה ההבנה שמה שישראל צריכה עכשיו זה מי שיפתור את הבעיות בהווה ובעתיד. כשזה קורה, לא משנה כמה חדה וקולנית תהיה התעמולה, מתישהו זה פשוט מפסיק לעבוד. תפקחו עיניים לרגע, אנשי מחנה הימין, ותלמדו ממה שקרה לשמאל.