המתיחות בדרום הסתיימה לפי שעה וצה"ל לימד את הג'יהאד האיסלאמי לקח שהוא לא בקלות ישכח. אך למרות המאמצים המדיניים של גורמים שונים, כולל ישראל ומצרים, לכונן רגיעה ארוכת טווח, המצב הגיאו־פוליטי באזור והמציאות הפנים־פוליטית ברצועת עזה מונעים זאת. אם יתחדש ירי הרקטות והטילים בנפח כזה או אחר, וצה"ל יפעל אף הוא בעוצמה כזאת או אחרת נגד משגרי הטילים והרקטות ומפקדות הארגונים השונים, שוב תישמע בארץ הקריאה "תנו לצה"ל לנצח", לאמור: נלך עד הסוף, נשבור את חמאס, נכריע את ארגוני הטרור האחרים ו"נחסל סופית" (ציטוט של אביגדור ליברמן) את שלטון הרשע שם (ויש מי שמוסיפים שבהזדמנות זאת נפרק גם את הרשות הפלסטינית ברמאללה).
ייתכן שיום אחד אכן נצטרך לממש את האופציה הזאת, שבמישור הצבאי היא אפשרית. אך מיד תתעורר השאלה מה יבוא בעקבותיה, כשאין בצד הפלסטיני גורם פוליטי שמוכן להגיע להסדר מדיני יציב עם ישראל, הסדר שיתבסס על פשרות הדדיות והכרה אידיאולוגית בזכותו של העם היהודי למדינה, ונוסף על כך אין בצד הפלסטיני גורם שהוכיח שהוא מסוגל לכונן ולקיים רשות מתפקדת. להיות השליטים ברצועת עזה, על שני מיליון תושביה, אין זה בבחינת חיזיון מלבב.
על המזרח התיכון כולו עוברים תהפוכות ושינויים, לעתים מפתיעים ובלתי צפויים, חלקם חיוביים חלקם מסוכנים, וייתכן שבמוקדם או במאוחר יגיעו גם לתחום הפלסטיני. או אז ייתכן שנעמוד בפני מלחמה כוללת או להפך, בפני סיכוי ממשי להסדר מדיני ארוך טווח, כולל בעזה, אך בינתיים עדיף שתימשך המדיניות השקולה והאחראית שישראל נוקטת עד כה.

ברם, הססמה "תנו לצה"ל לנצח" מעוררת שאלות לא רק לגבי עזה: מה זה בעצם "ניצחון", ועוד יותר, מה זאת "הכרעה" כשמדובר במלחמה ובתוצאותיה? הנשיא טראמפ, למשל, הכריז על ניצחון, ואפילו ניצחון מוחץ, במלחמה נגד דאעש, אבל כשהארגון הזה או שליחיו ממשיכים לפעול באפריקה ובמקומות אחרים, ומתחילים להשתקם אף בחלקים של סוריה (הודות למתקפה הטורקית על הכורדים, שאפשר טראמפ) — האם זה ניצחון, כל שכן הכרעה? במלחמת העולם השנייה אכן היו גם ניצחון וגם הכרעה, אבל תוך זמן קצר "המוכרעות", גרמניה ויפן, השתקמו כמעט בכל המובנים (לגבי גרמניה, גם הצבאי) והפכו את המושגים ניצחון והכרעה לערכים יחסיים בהחלט.
ומה לגבי ישראל? ישראל אכן ניצחה מבחינה צבאית ברוב מלחמותיה (להוציא את מלחמת לבנון השנייה), אך הכרעה מבחינה מדינית נרשמה בעצם רק במלחמת העצמאות, שהבטיחה את קיום המדינה וקבעה את גבולותיה, ובמלחמת יום הכיפורים שהניצחון הישראלי בה, למרות ההתחלה האומללה, הניח את היסודות לשלום עם מצרים ולהוצאתה של ישראל בשלב זה ממעגל העימותים (יש מי שטוענים שגם במלחמת ששת הימים היו ניצחון והכרעה. אז ניצחון אכן היה, אך אילו הייתה גם הכרעה מדינית - לא היה אולי צורך במאמר הזה). המסקנה היא שללא ההיבט המדיני "ניצחון" ו"הכרעה" הם, כאמור, מושגים יחסיים וזמניים.
יש הטוענים גם שמפני שלא הרשינו, כביכול, לצה"ל "לנצח" בעזה, ישראל איבדה לכאורה את יתרון ההרתעה שלה. זו טעות, לעתים מכוונת מסיבות פוליטיות שקופות, וכפי שמסביר ד"ר דן שיפטן, ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, התנאי המוקדם להימנעות הערבים מתוקפנות נגד ישראל הוא החרדה שלהם מפני הצירוף של עוצמת ישראל ונחישותה לפגוע קשות באויביה. והוא מסכם: "ההרתעה האסטרטגית (של ישראל) מעולם לא קרסה".
שאלה שמתבקשת, כמובן, היא באיזו מידה ההרתעה שפעלה ופועלת מול איומים מהצד הערבי יעילה מול אויב איראני שפועל גם באמצעות שליחים כגון המיליציות השיעיות, החיזבאללה, החות'ים וארגוני טרור אחרים? בשלב זה ממשלת נתניהו, גם בהישען על דיפלומטיה מפותחת, פועלת בהצלחה נגד איומים ישירים ועקיפים מאזורים שונים, קרובים ואף רחוקים יותר, אך בהקשר זה טרם נכתבה המילה האחרונה, לא על ידינו ולא על ידי אויבינו.