עם איחוד הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת ב־1870 נבחר פרלמנט כללי, ואליו נבחרו בין השאר 77 פרופסורים. המשורר היהודי־גרמני היינריך היינה אמר על כך משפט היסטורי: "77 פרופסורים – הוי, מולדתי – את אבודה!". ומה היה אומר היינה לו חי איתנו היום, על כך שהפרקליטות בישראל אספה מן הגורן ומן היקב 333 עדים כדי להוכיח שנתניהו ניסה לקבל סיקור אוהד במקצת בתוך ים ההשמצות להן זכה בתקשורת במשך שנים – וכי שתה גם שמפניה ועישן סיגרים – בתקדים משפטי עולמי שלא היה כמותו. ברוח דבריו הקודמים, היה ודאי כותב בלדה שלמה: "333 עדים – מערכת המשפט של מולדתי – את אבודה".
ומה היה אומר על כך וינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הבריטי שמיליונרים רבים רחשו לו כבוד רב, וביודעם שהוא חובב את הטיפה המרה נהגו לשלוח לו במתנה אינספור בקבוקי וויסקי, מבלי שאף פרקליט בריטי ינסה לעשות מזה תקדים משפטי? אם היה שומע על 333 העדים, היה משתמש אולי בפרפרזה על משפטו המפורסם בדבר חובם של המוני הבריטים לטייסים המעטים שהצילו את מולדתם מהיטלר: "מעולם רבים כל כך (פרקליטים, שוטרים ועיתונאים) לא עסקו בדברים קטנים כל כך!".
מספר העדים הענקי מצביע מחד גיסא על חוסר ביטחונם של מחברי כתב האישום ברצינות טענותיהם – ומאידך גיסא על להיטות היתר שלהם "לזכות" נגד נתניהו בכל מחיר. ההליך המשפטי זוהם עד כדי שכנועו של ציבור עצום כאילו ראש הממשלה הוא מושחת ששדד את אוצר המדינה והכניס מיליארדים לכיסיו. כן – זה הרושם שהצטבר אצל האזרחים – וזה גם מה שייוותר אולי בתת־מודע של השופטים שימונו למשפט.
החטא הגדול של התביעה, בנוסף להדלפות שזיהמו את האווירה הציבורית, הוא חוסר הבושה לפעול בתיאום מדויק עם הפעילות הפוליטית של המפלגות הרוצות לרשת את הליכוד ואת נתניהו. החקירות הקולניות נוהלו במקביל למשבר שנוצר בעקבות בחירות אפריל, ואילו כתב האישום מוגש במקביל ובתיאום מושלם עם הפלונטר הנוכחי, כאשר היועץ המשפטי מנדלבליט חותם על כתב האישום, וגנץ מגביר את המשבר בכך שהוא תולה בו את אי־רצונו לשבת עם מי שהוגש נגדו כתב אישום. כאילו גנץ הוא מלאך שרת שירד זה עתה משמיים, כאילו הוא לא עבד עם ראש הממשלה בהיותו רמטכ"ל, וכאילו מדובר בפשעים נוראיים ולא במעשים שצריך להתאמץ מאוד כדי להציגם כעבירות.
פעילות משותפת זאת – של הפרקליטות ברדיפת נתניהו ושל מפלגות רבות־הרגליים של גנץ ולפיד, כבר נדונה לפני כ־3,000 שנה, ונפסק עליה על ידי הנביא עמוס בפסוק היסטורי: "הילכו שניים יחדו בלתי אם נועדו?", (עמוס פרק ג', פסוק ג'). הנביא, במשפט קצר זה, קבע שאם צדדים פועלים לאותה מטרה – זה מראה שהם סיכמו זאת ביניהם. במקרה שלנו אומנם אין הוכחה שתצביע על פעולה משותפת בין הפרקליטות לבין האופוזיציה של גנץ ונספחיו – אך גם אין צורך בכך. די בכך שהפרקליטות תזמנה את פעולותיה עם תקופת הבחירות; די בכך שהיא נמנעה מלעכב את הגשת כתבי האישום עד לסיום המשבר; די בכך שלא היה אכפת לה שהיא פוגעת במחנה הפוליטי הלאומי לטובת מחנה השמאל – כדי לראות בפעילותה פעילות פוליטית המזהמת את ההליך המשפטי ומצדיקה את מחיקת כתב האישום על הסף.
על כך אמר השופט המנוח משה זילברג: "מעילה בת עוולה – לא תצמח זכות תביעה". גנץ ושי ניצן פועלים לאותה מטרה – ולכן האישום פסול ובטל. אין לי גם ספק שתוך שנתיים־שלוש הפרשה תונצח – לחובתה של מערכת המשפט – ותהפוך לדרמה הוליוודית. אני מוכן לחבר כבר עכשיו את התסריט ולחלק את התפקידים בין שחקנינו המוכשרים. שם זמני: "פרשת הפרקליטות".