המגזר הערבי בישראל עומד בימים אלה בפני פרשת דרכים ומבחן בגרות כמוהם לא ידע כנראה מאז קום המדינה. המצב מחייב את המגזר על כל רבדיו לצאת מהבועה שבה הוא מכונס כ־72 שנה, לשנס מותניים ולשאול את עצמו: מה אנחנו, שרואים את עצמנו כאזרחים סוג ב' במדינה הזאת, חייבים לעשות, ומה לא עשינו עד היום כדי לחלץ את עצמנו מגל האלימות והפשע שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו?
די לטענות, לבכי ולנהי הבלתי פוסקים שנשמעים מדי יום כלפי הממסד והמשטרה. במקום ועדת מעקב אחר פעילות הממסד הישראלי המפלה כביכול, המגזר חייב להקים ועדה שתבדוק מה המגזר חייב ויכול לעשות למען עצמו. מטרותיה של הוועדה הזו צריכות להיות הקמת משמר אזרחי בכל יישוב ערבי, ודרבון הציבור במגזר להתנדב, להתגייס למשטרה ולהגביר את שיתוף הפעולה עמה.
התבדלות, קיטורים וטענות לא יביאו את הישועה למגזר. המצב יכול רק להידרדר, וזה הזמן שבו כל ערבי בישראל חייב לשאול את עצמו: מה חשוב ודחוף יותר מבחינתו - הבעיה הפלסטינית, חוק השבות, מצב הפליטים במחנה הפליטים ירמוך שבלבנון - או המצב בכפר ובעיר שבהם הוא חי? בנוסף, ערביי ישראל, שחלק ניכר מהם הצליח להשתלב יפה בחיי המדינה, חייבים לחשב מסלול מחדש, מקצה לקצה, ובעיקר להבין שנאה דורש, נאה מקיים. מי שמבקש להיות אזרח שווה זכויות חייב גם למלא חובות שמוטלות על כל אזרח.
המסר הזה חייב לעבור גם לחברי הכנסת הערבים, שבמקום לייצר כותרות של סולידריות עם הטרור המופעל נגד יישובי עוטף עזה, חייבים לאמץ מדיניות של חיים בדו־קיום. עליהם להבהיר לציבור הבוחרים שלהם שבעיות היומיום במגזר קרובות ללבם. הכנסת היא הגשר הטוב ביותר ליצירת דו־קיום, ועל נציגי המגזר לנצל את הגשר הזה כדי להתקרב ולהדק את הקשר בין ערביי ישראל לציבור היהודי, קשר שממנו כולם יצאו נשכרים.
סך כל המנדטים הפוטנציאליים של המפלגות הערביות עובר את ה־17. אם רק כ־70% מהם יגיעו לקלפי, יקבל המגזר ייצוג משמעותי וחסר תקדים בכנסת הבאה. המשמעות עשויה להיות מעורבות ממשית והיסטורית של ערביי ישראל בהרכבת הממשלה, זאת כמובן בתנאי שהרשימה המשותפת תעבור מהפך ותהיה פרגמטית וידידותית יותר לסביבה היהודית. מצב פוליטי כזה יכול להוות גם בסיס טוב לחידוש השיחות עם הפלסטינים, אחרי זמן רב של קיפאון. אין לי ספק כי ערביי ישראל מודעים לכוח האלקטורלי שלהם כיום ואת משמעותו, ושהדבר יבוא לידי ביטוי בנתוני ההצבעה במערכת הבחירות הקרובה.