כל אדם שחי בישראל בשלושת העשורים האחרונים מכיר את רוב קטעי הווידיאו, ויכול לנסח בעצמו את התובנות הפוליטיות העולות מהסדרה “ימי בנימין” ששודרה השבוע בחדשות 12. אין בה גילויים חדשים. עיקר כוחה, אם כן, הוא בסיכום המורשת של נתניהו.
הסדרה מתמקדת בארבעה צירים שחושפים את יסודות מנגנון ההפעלה הפוליטי של נתניהו, את השדרוגים ועדכוני הגרסה שהוא עבר לאורך השנים. היא משרטטת ציר מדיני שעליו הוא נע, כשבקצהו האחד אופורטוניזם ואינטרסים אישיים ובקצה האחר אידיאולוגיה ואינטרסים לאומיים. הסדרה מציגה את היחסים המורכבים של נתניהו עם התקשורת, המבוססים על יחסי אהבה־שנאה, רודף ונרדף, תלות ובוז. ולסיום מתמקדת, איך לא, באורח חייו של ראש הממשלה והשאלה העומדת למשפט: האם חצה את הרף הפלילי?
אחרי כל כך הרבה שנים שבהן נתניהו הוא המחולל הראשי של הפוליטיקה הישראלית, הציר שהכל נע סביבו, טוב עשה ערוץ 12 שייחד סדרה המרכזת בקפסולה את קורותיה של ישראל בתקופת כהונתו. ניכר כי נדרשו אלפי שעות צפייה, עבודת נמלים ומלאכת מחשבת כדי לזקק את הדנ"א של נתניהו. עם זה, היא לא פיצחה את האקס־פקטור המהפנט את נאמניו.
נתניהו אוחז בכיסא ראש הממשלה כ־13 שנים במצטבר. בעשור האחרון הוא מכהן ברציפות. אך מה הוא מותיר אחריו? מהם הישגיו הגדולים? נסו לנקוב באחד: מהו ההישג המשמעותי של העשור האחרון שנתניהו יכול להתגאות בו? יש שיאמרו כי מאבקו בגרעין האיראני היה ועודנו משימת חייו למען הבטחת קיומה של מדינת ישראל. אחרים יאמרו שלא הצליח להרחיק את איראן מהפצצה ואולי אפילו גרם יותר נזק מתועלת. יש שיאמרו כי שמר על ישראל ומנע הקמת מדינה פלסטינית, ואולם בהיעדר פתרון חלופי לסוגיה הפלסטינית, אפשר שמדובר בהישג השמור לרעת בעליו. אחרים יציינו את השגשוג הכלכלי של ישראל בעשור החולף, אלא שרבים כלל לא נהנים מפירותיו. המדיניות הכלכלית שהוביל העמיקה את הפערים החברתיים והכלכליים וקיטבה את החברה הישראלית.
לפני עידן נתניהו, אריאל שרון יצא מעזה, אהוד ברק, בקדנציה הקצרה שלו, חילץ את צה”ל מהבוץ הלבנוני. יצחק רבין עשה שלום עם ירדן וחתם על הסכמי אוסלו. מנחם בגין אחראי להסכם השלום עם מצרים. בהקשר המדיני, בתקופת נתניהו אין כלום כי לא היה כלום. רוב הזמן הוא נתן פול גז בניוטרל בכל מה שקשור לליבת הסכסוך עם הפלסטינים. חמור מכך, בתחום החברתי־פוליטי הוא גרם נזק בלתי נסלח בהסתה המתמשכת נגד החברה הערבית ובמסע הדה־לגיטימציה למערכת המשפט, עוגן למשטר הדמוקרטי בישראל.
הטריקים והשטיקים של הקוסם נתניהו ידועים ומוכרים לעייפה. הוא מאחז עיניים מקצועי. מצביעיו מכורים ללהטוטיו. מוכנים לקנות פעם אחר פעם כרטיס למופע האקרובטיקה הפוליטי שהוא מספק. אבל הסדרה "ימי בנימין" לא נותנת תשובה לשאלה: למה? מהו היעד שאליו הוא חותר ומה גורם לאנשים המקיפים אותו: שרים, חברי כנסת, יועצים, עוזרים אישיים ומעגל רחב של מקורבים, לשעבד את עצמם מדעת לחולשותיו ולהתמסר לגחמותיו. מה מושך את ההמונים הנוהים אחריו, משל היה החלילן מהמלין. החידה הזאת לא באה אל פתרונה, ובמובן הזה “ימי בנימין” היא החמצה.
ובכל זאת, יש מסקנה שאפשר לגזור מתיעוד העשור של נתניהו, ערב מערכת בחירות שכפה על אזרחי ישראל בפעם השלישית בתוך שנה: מדינת ישראל זקוקה למנהיג אנושי, אינטליגנטי במידה, בעל אגו בינוני, המודע למגבלותיו ולחולשותיו, מספיק צנוע בשביל להבין שהוא משתתף במרוץ שליחים היסטורי ואינו המשיח הגואל, חוליה בשרשרת ולא היהלום שבכתר.