השבוע, שש שנים לאחר שהתמנה לתפקידו, סיים פרקליט המדינה שי ניצן את כהונתו. למרות הסערות והנתונים שמעידים על הירידה באמון הציבור במערכת המשפטית, נדמה שעם סיום כהונתו מגיעה לשי ניצן מילה טובה מהציבור.
אלא שימיו כפרקליט המדינה היו סוערים. כשהממשלה מינתה אותו לכהונתו, בעקבות המלצת ועדת האיתור, ראשון המברכים היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שקיבל את פניו בחום. לא בכדי התקבל באהדה על ידי ממשלת ימין, מבחינתם הוא היה אחד משלהם כבן הציונות הדתית, חניך בני עקיבא ושומר מסורת.
עכשיו הוא מסיים את כהונתו במתקפה שלוחת רסן המכוונת נגדו ונגד הפרקליטות שבראשה עמד, כשאת הטון העיקרי בה נותן ראש הממשלה. לאחר ההחלטה על הגשת כתב אישום נגדו אמר בנימין נתניהו שמדובר בהפיכה שלטונית בכלים משפטיים. ההסתה נגד ניצן כל כך גדולה, עד שהרשות המוסמכת קיבלה החלטה לאבטח אותו כמי שסכנה נשקפת לחייו.
האם שי ניצן שינה את טעמיו הפוליטיים? ככל שניתן לשפוט הוא נותר נאמן לערכים הבסיסיים שעליהם גדל והתחנך. השינוי הגדול בהתייחסות הציבורית כלפיו נובע מהחלטתו כפרקליט המדינה להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה, כפי שלדעתו התבקש בפן המקצועי והענייני על פי שובל הראיות והמצב המשפטי.
על פי חוק, מי שמחליט בעניין כתבי אישום נגד ראש ממשלה הוא היועמ"ש, ופרקליט המדינה רק גיבה ותמך בהחלטתו. יחד עם זאת הביקורת הציבורית כמעט שאיננה מופנית כלפי אביחי מנדלבליט, ואת רוב האש סופג ניצן.
כשניצן התמנה לכהונתו עלתה תחושה של אי־נחת בקרב חוגי השמאל, שחשבו שהפרקליט החדש יעשה הנחות לימניים, אף על פי שהיו להם מספיק אינדיקציות לכך שבתפקידיו הקודמים - בין היתר כממונה על סוגיות ביטחוניות - פעל ממניעים מקצועיים, והחוק והראיות הם אלו שהנחו אותו.
חייבים לומר, ניצן איננו אדם נטול פגמים או טעויות, אך בסך הכל התנהלותו הייתה הוגנת. תחת כנפיו הפרקליטות צמחה והתרחבה ונוצרה בה גאוות יחידה, שלא תמיד הייתה קיימת קודם. הוא עצמו נחשב לאחד הליטיגטורים המוצלחים ביותר שכיהנו אי־פעם בפרקליטות.
לא פעם טעה בשיקול הדעת שלו, כך למשל במקרה של ד"ר מאיה פורמן, שהפרקליטות ביקשה למנוע את מינויה לתפקיד בכיר משום שהעידה בתיק זדורוב. או בפרשת השופטת הילה גרסטל, לשעבר נציבת הביקורת על הפרקליטות, שהתפטרה על רקע מאבק קשה שניהל נגדה ארגון הפרקליטים. ולמרות המשקעים שנוצרו בינו לבין מנדלבליט בשל פרשת הרפז, הם השכילו להתגבר על המחלוקות ולעבוד היטב.
בשנה האחרונה, תחת כהונתו זוכה הפרקליטות לביקורת נוקבת וכואבת, לא תמיד בצדק. אלא שהפרקליטות אינה לבדה במערכה - כל מערכת המשפט משמשת נושא להסתה פרועה של גורמים עוינים בימין, ויש חשש שהיא תהפוך לחלק מקמפיין הבחירות של מפלגות הימין. גם שר המשפטים אמיר אוחנה משתתף במערכה נגד המערכת, בעודו רואה "פרקליטות בתוך פרקליטות".
בכנס "העמותה למשפט ציבורי" שהתקיים לאחרונה ובו לקחו חלק בכירי המשפטנים בעבר ובהווה, עמדה ההסתה נגד מערכת המשפט במרכז הדיונים. "מתנהל נגד מערכת אכיפת החוק בישראל מסע דה־לגיטימציה חסר תקדים", אמרה דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי בנאום חריף ותקיף. היא טענה שבעבר המחלוקות היו עקרוניות או אידיאולוגיות ואילו כעת חלקים מסוימים במערכת הפוליטית עושים פרסונליזציה של מסע הדה־לגיטימציה. בדבריה התכוונה זילבר בין היתר לכיתוב על שלטים שהתנוססו בהפגנת הימין ברחבת המוזיאון בחודש שעבר: "מנדלבליט מצפצף על החוק", "שי ניצן מושחת" ו"ליאת בן ארי לכלא".
אינני מודאג מההשתוללות האנטי־משפטית. מיום שקמה המדינה היו מאבקים בין המערכת המשפטית למערכת הפוליטית, ובעיקר בין היועץ המשפטי לממשלה לבין ראש הממשלה ושר המשפטים. לעתים המאבקים היו עוצמתיים ובולטים, ולעתים היו סמויים מהעין.
בפרשת קו 300 הגיעו הדברים לשיא, כשהציבור חשש שהמהלכים של המערכת המשפטית עלולים לפגוע בביטחון המדינה. מכאן הגיעה ההשתלחות דאז על דורית ביניש, שהייתה פרקליטת המדינה, ועל יצחק זמיר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה. הביקורת נגדם לא הייתה פחותה מזו שמופנית כיום נגד מנדלבליט וניצן. בסופו של דבר המערכת המשפטית ניצחה. לימים הודה ראש הממשלה דאז יצחק שמיר שהיא לא רק ניצחה - היא גם צדקה בעמדתה העקרונית למיצוי שלטון החוק.
וכמו שלרוב יוצאת המערכת המשפטית מהמאבקים כשידה על העליונה, כך יקרה גם הפעם להערכתי. ואני בטוח שנתניהו יתחרט בעתיד על ההשתלחויות נטולות הרסן נגד המערכת המשפטית.
שי ניצן, צילום: אוליבייר פיטוסי
אל בורות המים
שופטת בית המשפט העליון ולשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, פרופ' דפנה ברק ארז, פרסמה לאחרונה ספר חדש בשם "לקרוא משפטים בתנ"ך" (הוצאת ידיעות ספרים), שעניינו פנייה אל המקורות הראשונים של עם ישראל כמקור וכבסיס משפטי.
אין זה דבר של מה בכך ששופט של בית המשפט העליון מפרסם ספר בנושאים משפטיים בעודו מכהן. מכאן חשיבותו של הספר, שהוא מרתק, מסקרן ונוגע כמעט לכל אחד ואחת מאיתנו.
פרופ' ברק ארז עשתה התאמה בין מקורות המשפט היהודיים למשפט המודרני. מתברר שהמקורות עסקו גם במשפט חוקתי, במשפט פלילי, בזכויות אדם וצדק חברתי ובמשפט אזרחי, בעיקר בענייני משפחה וירושה.
אחד מפרקי המשנה בספרה עוסק בנושא השוחד לשלמונים, נושא רלוונטי מאין כמוהו לימינו, ימי פרשת הצוללות. נקודת המוצא של התנ"ך היא שלקיחת שוחד על ידי נושאי משרה חותרת תחת יסודות המערכת השלטונית. "האיסור על לקיחת שוחד חוזר מספר רב של פעמים בחוקי המקרא", כותבת פרופ' ברק ארז ומפנה לפסוק: "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים".
אמירתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ', שהוא מייחל לכך שבמדינת ישראל יונהגו החוקים מימי דוד ושלמה המלך, לא מקבלת משנה תוקף בספר. פרופ' ברק ארז לא קוראת להחזיר את המשפט העברי לחיינו, אך מזכירה את חוק "יסודות המשפט". לפי החוק, שופטים שנתקלים בלקונה שאין לה פתרון בספר החוקים או בתקדימים מוזמנים לפנות למשפט העברי ולהתאימו לימינו.
