דיונים רבים נערכים בתקשורת וברשתות החברתיות על שומרי הסף ומהות תפקידם בזמנים אלו, ואולם דיון לא פחות חשוב ראוי שייערך אודות שומרי הסף הממשיים של מדינת ישראל – אלו השומרים בגופם עצמם על גבולות הארץ ואדמותיה. החקלאים הם שומרי הסף הפיזיים של המדינה, המיישבים את אזורי הספָר בצפון ובדרום, מעבדים את השדות והמטעים צמודי הגדר ומגדלים את המזון המגיע לשולחנם של כלל הישראלים. אף רקטה מעזה לא תגרום לחקלאי מהעוטף להפסיק לזרוע ולקצור את תבואתו וטרם נוצר הטיל המסוגל לשייט בשמי לבנון או סוריה ולגרום לחקלאי הגליל, הגולן או הבקעה להפסיק לשתול מטעים ולקטוף תנובתם.
בעבר היה לחקלאות מעמד ייחודי ויוקרתי בהתיישבות היהודית הציונית והיא זכתה לתמיכה רבה ממוסדות ציבוריים, פרטיים וממשלתיים. החקלאות הישראלית אכן שגשגה והגיעה להישגים מדהימים בתחומים רבים, בהם: פיתוח שיטות השקיה, הפקת יבולי שיא באיכות גבוהה, אקלום והתאמת גידולים חדשים, קידום נושאי איכות הסביבה ועוד. ואולם, בשנים האחרונות זנחה המדינה את ערכי החקלאות וההתיישבות העובדת, התנערה מהיבול הישראלי, המשמש מקור גאווה למדינה ברחבי העולם, והפקירה את החקלאים לגורלם במצב של חוסר ודאות קיומית וחרדה מתמדת מפני העתיד לבוא. המדינה היא זו ששלחה את החקלאים ליישב את הפריפריה ועבורם לא מדובר רק במקצוע כי אם במפעל חיים. לחקלאים אין חלופות פרנסה אחרות, ונכון להיום, אין אפילו שר חקלאות שיעניק פתרונות לבעיות האקוטיות העומדות על הפרק.
על כתפי הממשלה הבאה שתקום, ללא קשר לזיקתה הפוליטית, מוטלת החובה לאחד את השורות ולהעלות לסדר היום את התמיכה בחקלאות וטיפוח ההתיישבות העובדת. שר החקלאות הבא יידרש לשורה של נושאים קריטיים המשפיעים הן על החקלאי והן על הצרכן, כדוגמת סוגיית פערי התיווך המופקעים בין התמורה הזעומה שמקבלים החקלאים עבור התוצרת שגידלו בזיעת אפם לבין המחירים הגבוהים, שאותם משלמים הצרכנים ברשתות השיווק. אזרחי ישראל ניצבים בראש טבלת צריכת הירקות והפירות בעולם, עם ממוצע של 193 קילו ירקות לנפש בשנה, לעומת 118 קילו באירופה ו־123 קילו בארצות הברית.
ועדת קדמי המליצה עוד בשנת 2012 להקים שווקי מזון מקומיים, שבהם תתבצע מכירה ישירה מהחקלאי לצרכן. עוד המליצה הוועדה להטיל פיקוח מחירים תקופתי על ירקות ופירות מסוימים, שהרווחים מהם לאחר תיווך קמעונאי אינם סבירים בעליל. בנוסף, הוחלט כי יוקם צוות בין־משרדי ובו נציגי משרדי הכלכלה, האוצר והחקלאות, לבחינת סוגיות שונות ובראשן: פערי התיווך והקמת מנגנונים לגידור סיכוני תנודתיות יתר של מחירי תוצרת חקלאית. דוח מבקר המדינה לשנת 2019 קבע כי צוות כזה מעולם לא הוקם על אף השנים הרבות שחלפו, וכי הציבור הישראלי שילם חצי מיליארד שקלים מיותרים בשנה על קניית ירקות ופירות בגלל פערי התיווך.
נושא נוסף בעל חשיבות יתרה הוא ייבוא תוצרת חקלאית מחו"ל. חובה להסדיר את התחום כך שלא תיווצר פגיעה בחקלאים ובצרכנים. יש לאפשר יבוא של חקלאות זרה רק במקרים של חוסר, תוך שיתוף פעולה מלא עם ארגוני המגדלים. חובה לסמן את הירקות והפירות בתו המציין את מקום גידולם כדי שהקונה הישראלי יידע מהיכן מגיע המזון שלו, מה טיבו, באיזו אדמה גדל, באילו מים הושקה והאם רוסס. חיזוק התמיכה הממשלתית בחקלאות מהווה אינטרס מהמעלה הראשונה להמשך ייצור וגידול מזון איכותי, לשמירה על הקרקעות ועל נופי ארצנו היפהפייה, הן בהיבט של מורשת והן של איכות הסביבה. באירופה ובארצות הברית כבר גילו את מה שמדינת ישראל הספיקה לשכוח: חקלאות הנה ממשאבי הטבע היקרים והחשובים ביותר וראוי להתייחס אליה כאל נכס לאומי אסטרטגי.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל
בעבר היה לחקלאות מעמד ייחודי ויוקרתי בהתיישבות היהודית הציונית והיא זכתה לתמיכה רבה ממוסדות ציבוריים, פרטיים וממשלתיים. החקלאות הישראלית אכן שגשגה והגיעה להישגים מדהימים בתחומים רבים, בהם: פיתוח שיטות השקיה, הפקת יבולי שיא באיכות גבוהה, אקלום והתאמת גידולים חדשים, קידום נושאי איכות הסביבה ועוד. ואולם, בשנים האחרונות זנחה המדינה את ערכי החקלאות וההתיישבות העובדת, התנערה מהיבול הישראלי, המשמש מקור גאווה למדינה ברחבי העולם, והפקירה את החקלאים לגורלם במצב של חוסר ודאות קיומית וחרדה מתמדת מפני העתיד לבוא. המדינה היא זו ששלחה את החקלאים ליישב את הפריפריה ועבורם לא מדובר רק במקצוע כי אם במפעל חיים. לחקלאים אין חלופות פרנסה אחרות, ונכון להיום, אין אפילו שר חקלאות שיעניק פתרונות לבעיות האקוטיות העומדות על הפרק.
על כתפי הממשלה הבאה שתקום, ללא קשר לזיקתה הפוליטית, מוטלת החובה לאחד את השורות ולהעלות לסדר היום את התמיכה בחקלאות וטיפוח ההתיישבות העובדת. שר החקלאות הבא יידרש לשורה של נושאים קריטיים המשפיעים הן על החקלאי והן על הצרכן, כדוגמת סוגיית פערי התיווך המופקעים בין התמורה הזעומה שמקבלים החקלאים עבור התוצרת שגידלו בזיעת אפם לבין המחירים הגבוהים, שאותם משלמים הצרכנים ברשתות השיווק. אזרחי ישראל ניצבים בראש טבלת צריכת הירקות והפירות בעולם, עם ממוצע של 193 קילו ירקות לנפש בשנה, לעומת 118 קילו באירופה ו־123 קילו בארצות הברית.
ועדת קדמי המליצה עוד בשנת 2012 להקים שווקי מזון מקומיים, שבהם תתבצע מכירה ישירה מהחקלאי לצרכן. עוד המליצה הוועדה להטיל פיקוח מחירים תקופתי על ירקות ופירות מסוימים, שהרווחים מהם לאחר תיווך קמעונאי אינם סבירים בעליל. בנוסף, הוחלט כי יוקם צוות בין־משרדי ובו נציגי משרדי הכלכלה, האוצר והחקלאות, לבחינת סוגיות שונות ובראשן: פערי התיווך והקמת מנגנונים לגידור סיכוני תנודתיות יתר של מחירי תוצרת חקלאית. דוח מבקר המדינה לשנת 2019 קבע כי צוות כזה מעולם לא הוקם על אף השנים הרבות שחלפו, וכי הציבור הישראלי שילם חצי מיליארד שקלים מיותרים בשנה על קניית ירקות ופירות בגלל פערי התיווך.
נושא נוסף בעל חשיבות יתרה הוא ייבוא תוצרת חקלאית מחו"ל. חובה להסדיר את התחום כך שלא תיווצר פגיעה בחקלאים ובצרכנים. יש לאפשר יבוא של חקלאות זרה רק במקרים של חוסר, תוך שיתוף פעולה מלא עם ארגוני המגדלים. חובה לסמן את הירקות והפירות בתו המציין את מקום גידולם כדי שהקונה הישראלי יידע מהיכן מגיע המזון שלו, מה טיבו, באיזו אדמה גדל, באילו מים הושקה והאם רוסס. חיזוק התמיכה הממשלתית בחקלאות מהווה אינטרס מהמעלה הראשונה להמשך ייצור וגידול מזון איכותי, לשמירה על הקרקעות ועל נופי ארצנו היפהפייה, הן בהיבט של מורשת והן של איכות הסביבה. באירופה ובארצות הברית כבר גילו את מה שמדינת ישראל הספיקה לשכוח: חקלאות הנה ממשאבי הטבע היקרים והחשובים ביותר וראוי להתייחס אליה כאל נכס לאומי אסטרטגי.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל