אחת השאלות המעניינות בקשר להתפרצות האנטישמיות היא שאלת התזמון. מה יש בה, במציאות של סוף העשור השני של המאה ה־21, שאפשר את הקפיצה החדה באנטישמיות ברחבי העולם, כולל בארצות הברית?

הניסיון לבודד את הגורם לשינוי מעלה הסברים שונים: יש המציינים את ההגירה המוסלמית לאירופה, שייבאה למערב את תפיסת היהדות באסלאם ואת השיח המזרח־תיכוני; יש שידברו על העברת הסכסוך הישראלי־פלסטיני למרחב הגלובלי, בדגש על המערב, אם באמצעות ארגוני חברה אזרחית ואם באמצעות מדיניות ההנהגה הפלסטינית; יש המאשימים את שיח הערכים הליברלי־פרוגרסיבי שהקצין, ומחלק את העולם לרעים וטובים, מדוכאים ומדכאים, ואינו מאפשר למציאות המורכבת להפריע לתפיסת העולם הדיכוטומית; ואולי זו הגישה המכילה ומלאת האשמה של אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה?; אולי זהו תהליך ההקצנה ההדדי בפוליטיקה במדינות המערב.

חלק מהאשמה מוטל על הגלובליזציה והטכנולוגיה, שמאפשרות יבוא, הפצה והנגשת רעיונות שליליים במהירות. הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אדם, קיצוני ככל שיהא, לקבל במה לשיווק מרכולתו. ואולי באמת זה רק שיאה של מערכה מתמשכת, שמגיעה לאחר עשרות שנות השחרה שיטתית של ישראל, בין אם על ידי האו”ם וארגונים בינלאומיים ובין אם על ידי מדינות המשתמשות באנטישמיות ובאנטי ישראליות ככלי פוליטי.

בכל התשובות יש מן האמת. אבל אלו אינן תופעות חדשות. שיח ליברלי פרוגרסיבי קיים עשרות שנים. חלק מהנרטיבים האנטישמיים של היום – מקורם בשנות ה־50, ה־60, ה־70 ואף ה־80. תופעות אחרות נוכחות בחיינו מספיק שנים בכדי שלא ייתפסו כחדשות בסוף העשור השני של המאה ה־21.

האם ייתכן שאנו שואלים את השאלה הלא נכונה? האם במקום לשאול מה התחדש או נוסף למציאות חיינו, שהביא עלינו את הצרה הישנה־חדשה הזו, נכון יהיה לשאול מה נעלם מהנוף במערכת הגלובלית, שמאפשר למגיפה של היצרים האפלים לפרוץ מחדש? מה השתנה במערכת האיזונים והבלמים, שהביא להסרת חלק מהחסמים, ואפשר את ההתפרצות?

ייתכן ונכון להסתכל אחרת על ההסברים. בכל תופעה שבפני עצמה יש כדי לעורר אנטישמיות, חל זינוק חד בשני העשורים האחרונים וביתר שאת בחמש השנים האחרונות. הקפיצה המקבילה של כולן יחד, כמו גם ההשפעות ההדדיות, הביאו לסחרור, שמאפשר את ההתפרצות הנוכחית. הגירה מוסלמית לאירופה הייתה בעבר, אך לא במספרים, במהירות ומהמדינות שמהן הגיעו המהגרים מאז האביב הערבי, וביתר שאת מאז 2015. הגירה זו הביאה לשינוי בשיח הציבורי, הפוליטי הפנימי והבין־מדינתי.
הסכסוך הישראלי־פלסטיני נכח תמיד בזירה הגלובלית, אך מאז ועידת דרבן ב־2001 – אורגיה של אנטישמיות ואנטי ישראליות בחסות האו”ם – הוא הפך לגורם במאבק נגדנו, והמערכה הועברה לזירה האזרחית־מערבית.

השיח הליברלי־פרוגרסיבי התפתח לשיח של קיצוניות, לדת חדשה, כמעט טוטליטרית, שאינה מאפשרת למי שאינו מזוהה עם כלל ערכיה, ובכלל זה אנטי ישראליות וציונות, להיות בתוך האוהל. הטכנולוגיה, שאפשרה קודם לייצר, להפיץ ולהנגיש רעיונות, מזרימה רעיונות קיצון כחלק ממודל הקיום העסקי ומאפשרת קיום קהילתי לגיטימי למי שקודם היה מוקע על ידי החברה. יתרה מזאת, מי שכיום מחזיק ביכולות סמי־מעצמתיות לא נושא באחריות מקבילה לפוטנציאל ההשפעה שלו. על האו”ם וארגונים בינלאומיים נכתב כה הרבה, שזה אך מפתיע שהמדינות שאכן זקוקות לעזרת גופים אלו עוד לא הרימו את נס המרד לאור האובססיביות שמאפיינת את העיסוק בסוגיה הפלסטינית. אך מעבר לזינוק באנטישמיות, בעיה מהותית ולוחצת יותר, היא פוטנציאל ההשפעה השלילית על הסדר הגלובלי הקיים.

הכותבת היא תא"ל במיל' וצנזורית צבאית ראשית לשעבר ומנכ"לית המשרד לנושאים אסטרטגיים לשעבר.