אינני מבין את ההתייפייפות של הציונות הדתית; לא של מנהיגיה ולא של האנשים הנפלאים המרכיבים את הקהילה הזאת. בכל תחומי החיים הם עושים עבודה כמעט אלוהית, ורק כאשר הם מתבקשים למלא את חובתם האזרחית ניכרת בהם איזושהי רתיעה שאני לא מבין את פשרה. אהבת הארץ הרי זורמת בעורקיהם, אז למה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, קשה להבין.
לעתים נדמה לי שהם מתנהגים כך כדי להציג מעין אליטיזם מסוג חדש, כדי לחקות אולי את התנועה הקיבוצית בשנים של טרם־מדינה. רק כך ניתן להבין, להתרשמותי, את ההתבטאויות של ישראל הראל ושל נדב העצני, למשל, פובליציסטים עם קהל קוראים רחב, בכל פעם שמזכירים בנוכחותם את בנימין נתניהו.
אני לא בטוח שזאת באמת הסיבה – כלומר, הרצון של הציונות הדתית להתחרות בטהרנות המתחסדת והמזויפת, בעיניי, של מחנה השמאל, אולם אם זאת הסיבה אז הם טועים בגדול. השמאלנים לא סוגדים לשלטון החוק. הם רואים בו אמצעי נוח לכיבוש השלטון. אגב, כמו בארצות הברית, הליכי ההדחה (Impeachment) הם לגמרי פוליטיים. אין בהם אפילו שמץ של משהו אחר. בדומה לישראל, גם שם רואים במהלך הזה דרך טובה לניגוח פוליטי.
לכן, אינני מבין מה רוצים בציונות הדתית להשיג בחרמות הללו שהם מקיימים. הרי גם הם צריכים להבין שהתנהגותם עלולה להיות מתורגמת למעין Game Changer שיכול להביא לקריסה של מחנה הימין לטובת הרפתקנות שלוחת רסן, אנרכיסטית ואנטי־ציונית; מה שיכול להפוך לחזון הבלהות של המדינה היהודית. זה כבר קרה בעבר.
זאת ועוד: במיזם הפוליטי שנקרא כחול לבן אין מאומה שיכול לפתות את אנשי הציונות הדתית להישאר בבית או אף גרוע מזה, לטעמי, להצביע בעד מי שכבר היום מצהיר שהוא מתכוון לקדם מהלכים שבמרכזם גירוש יהודים מבתיהם.
כך או אחרת, רבים מבניה של הציונות הדתית נשארו בבית בבחירות האחרונות, ואני לא מבין מדוע. אינני רוצה אפילו לחשוב שהכוונה הייתה לבנות פסבדו־מחאה נגד ראש הממשלה על שהוא איננו נכנע לרשויות אכיפת החוק וממשיך להיאבק על חפותו. החוק לצדו – ואת זה צריכים לכבד גם בציונות הדתית. שם גם צריכים ללמוד שלא כל מה שנכתב באמצעי התקשורת תואם את העובדות.
מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. בציונות הדתית, מן הסתם, לא רוצים עוד גירוש של יהודים מבתיהם. והרי זה מה שהולך לקרות אם קואליציה בהשתתפות המפלגות הערביות תקרום עור וגידים. גורמים שונים בסביבתו של בני גנץ כבר מדברים על מהלכים חד־צדדיים. אחמד טיבי לא איחר לומר את אותם דברים.
ועל כן, זה מה שיש לי לומר לעשרות אלפי הצעירים והצעירות, בניה ובנותיה של הציונות הדתית הנמצאים בכל פינה של חיינו הציבוריים כדי לשאת על כתפיהם את נס התקומה היהודית: המאבק הוא על עתיד הבית הלאומי של העם היהודי, לא פחות. לא עת למחאות היא. ההתגייסות צריכה להיות מלאה. במחנה השמאל לא ימחאו כפיים למי שיישאר בבית ביום הבחירות. השעה לחשבון נפש תגיע, אבל תמיד יש לזכור שכאשר בציונות הדתית התכתשו, היה רק מרוויח אחד: המחנה האחר.