פורום השואה העולמי שנערך בירושלים בשבוע שעבר היה ההתכנסות הבינלאומית הגדולה ביותר של ראשי מדינות ומדינאים בכירים מאז ועידת סן פרנסיסקו ב־1945 שבה הוחלט על הקמת ארגון האומות המאוחדות. ההתכנסות ההיא הטביעה את חותמה הסופי על ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית וביקשה להקים סדר עולמי חדש של שלום וסובלנות.
ברם, בנאומו החשוב ביד ושם הבהיר נשיא גרמניה פרנק־וולטר שטיינמאייר שבנושא האנטישמיות אפילו ארצו, גרמניה, “לא למדה מההיסטוריה”. המשפטים שחזרו ונשנו בנאומים בירושלים היו “לעולם לא עוד” ו”לזכור ולא לשכוח” – ולהשמעתם זה בצד זה יש חשיבות מיוחדת, שכן ההתייחסות הבינלאומית הרופפת לנושא הנ”ל מבליטה דווקא מציאות מקוממת. מציאות שבה איראן, המכריזה באופן רשמי על כוונתה להשמיד את ישראל, היא חברה מהמניין באותו גוף שוועידת סן פרנסיסקו החליטה על הקמתו, בעוד לרבות מחברותיו יחסים כלכליים ואחרים הדוקים עמה.
אך מבחינת ישראל יש לססמאות הנ”ל משמעות נוספת: מבלי לשחרר את מדינות העולם מהחובה להילחם בצורה יותר נמרצת בשורשי האנטישמיות וביטוייה הקונקרטיים, יש לה היום היכולת להעניק למשפט “לעולם לא עוד” פירוש מעשי ונהיר, גם לאייתוללות בטהרן.
ההתכנסות רבת המשתתפים בירושלים גם היוותה אישור למעמד שישראל זוכה לו היום בעולם ונתנה לפחות סטירה מוסרית לגורמים כמו בית הדין הפלילי בהאג ולפורומים אנטי־ישראליים שונים של האו”ם.
היעדרותה של פולין מהפורום בהחלט הותירה חלל, ולו בגלל העובדה שעל אדמתה נרצחו יותר יהודים מבכל מקום אחר – ואף שהיו פולנים רבים שהצילו יהודים, הרי היו אחרים שמסרו אותם לנאצים, גזלו את רכושם ואף רצחו עשרות מהם בסוף המלחמה כשחזרו למקומות שמהם גורשו.
ממשלת פולין איננה מרוצה מהעובדה שהעצרת לציון 75 שנים לשחרור אושוויץ התקיימה בירושלים ולא במחנה המוות עצמו, אבל ההחלטה היתה נכונה ודרושה, שכן אושוויץ מסמל את החורבן וירושלים את התקומה. המסר החשוב הנוסף שיצא מירושלים היה שאנטי־ציונות ואנטי־ישראליות הן אכן אנטישמיות. ה־BDS ותנועות אחרות שמטרתן חיסול מדינת ישראל הן ההמשך האידיאולוגי להשמדת היהודים בידי הנאצים. הרצל טעה כשסבר שהקמת מדינת היהודים תפתור את בעיית האנטישמיות, אך הוא לא טעה כשחשב שזו תהיה התשובה האפקטיבית היחידה לאנטישמיות.
לאנטישמיות מניעים והסברים רבים, לעתים סותרים, אך הסיבה העיקרית, עוד מימי קדם, היא התעקשותו של העם היהודי לשמור על ערכיו ועל ייחודו וקנאתם של אחרים בו. היום, 75 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה ו־72 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, העם היהודי שוב עומד בפני גילויים הולכים ומתרבים של אנטישמיות, הן מהימין הניאו־נאצי והן מהשמאל (ולא רק הקיצוני) שמפרים זה את זה, ושמתפשטת לא רק באירופה אלא גם באמריקה, ששם קיוו שנעלמה מהעולם, עד שהאירועים האלימים בצ’רלסטון, פיטסבורג, ניו ג’רזי, מונסי ובמקומות אחרים הוכיחו את ההפך. וזאת מבלי שהשלטונות או המנהיגות היהודית הסיקו מכך עד כה את המסקנות הדרושות.
בטווח הארוך, האנטישמיות של השמאל וה־BDS היא המסוכנת יותר, שכן בניגוד לפורעים הימניים, יש לה אידיאולוגיה ותוכנית, ואפילו נציגות בקונגרס, וההשתלטות הזוחלת שלה על הקמפוסים והאלימות נגד דוברים יהודים, עלולות להיות סימן לבאות. ההיסטוריה מלמדת שיהדות אמריקה הגיעה למעמדה הגבוה הנוכחי בעיקר עם הקמת המדינה, ולכן פגיעה שיטתית ומתמשכת בישראל תפגע גם בהם, ואף עלולה להחזירם למעמדם הקודם. זהו מסר לא רק ליהודי אמריקה אלא גם למדינת היהודים. ד