דעה רווחת, לפחות בקרב ציבור המטופלים ובני משפחותיהם, היא שמערכת הבריאות בארץ כושלת, בוודאי כשהדברים אמורים בהתמודדות עם מצבי חירום ובנקודות הרגישות ביותר – חדרי המיון ומחלקות האשפוז הפנימיות. מערכת הבריאות הגיעה למקום שאליו הגיעה בעקבות תהליכים ארוכי טווח, שכבר נכתב ודובר עליהם בעבר.
תוחלת החיים בישראל מוסיפה לעלות – רק מתחילת העשור עד 2017 היא עלתה בשנה שלמה כמעט – מ־81.7 ל־82.6 שנים. נתון זה גבוה גם מתוחלת החיים הממוצעת במדינות ה־OECD וגם מזו שבמדינות אירופה שבהן שירותי הבריאות מסופקים, כמו בישראל, באמצעות קופות חולים. גם אי־השוויון בתוחלת החיים בין אוכלוסיות שונות בישראל מצטמצם.
מדובר בהישג לא מבוטל לכל הדעות. אלא שהישגי המערכת היום מבוססים על תפקודה בעבר, והם שרויים בסכנה בשל התפתחויות ומגמות בבריאות הציבור, במימון המערכת ובהסדרתה. על אף ההתפתחויות הטכנולוגיות המרשימות, יכולתה של המערכת הציבורית להתמודד עם אתגרים הולכת ופוחתת, משתי סיבות עיקריות: מעורבות חסר של המדינה במימון המערכת, ומעורבות יתר שלה בהסדרת המערכת ובתפעולה.
למרות מגמת העלייה בחלקה של ההוצאה הלאומית מהתמ”ג על בריאות, חלקה של המדינה בהוצאה על בריאות נמוך מהממוצע במדינות ה־OECD, והפער הולך וגדל.
הסדרת המדינה ומערבותה בתפעול המערכת מחמירות את המצב: משטר הביטוחים הפרטיים מסיט כוח אדם מקצועי מהמערכת הציבורית לפרטית, תוך כדי הארכת זמני המתנה במערכת הציבורית, אשר חלק מתשתיותיה נותרות מיותמות עקב “הגירת” מומחים בשעות אחר הצהריים למערכת הפרטית. מעורבות היתר של המדינה בקביעת מחירי האשפוז הכללי, מביאה לאשפוז יתר על תשתית אשפוז כללי נמוכה מלכתחילה, ולעומס־יתר על חדרי מיון.
הגברת מעורבות המדינה במימון מערכת הבריאות נוכח הצרכים הגדלים, וצמצום מעורבותה בהסדרתה ובהפעלתה - הכרחיות כדי לאפשר לה להתמודד עם אתגרים חדשים כישנים, כפי שעשתה בעבר.
הכותב הוא פרופ' באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל