גזר הדין שניתן אתמול בעניינו של השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, מקל ואינו חמור מספיק. אני חושב שאפשר היה להחמיר יותר. מדובר באיש ציבור רם מעלה, שרואה עצמו כראש הארגון ומודה כי הוא עומד בראש ארגון טרור חי ופעיל ובעל השפעה.
מנגד, כסנגור, אני יודע שחופש הביטוי הוא אחת מזכויות היסוד הבסיסיות והמוכרות לכולנו וגם פסקי דין שמגינים על חופש הביטוי, ואף מוזכרים בפסק הדין הזה, כמו פסק דין קול העם ופסק דין אונגרפלד, עמדו על חשיבות זאת, עם זאת, אל מול חופש הביטוי ואל מול מה שגובל באלימות ממש נדרשים איזונים ובלמים.
מבחינת מתחם העונש ההולם, קבע בית המשפט שהוא נע בין 14 ל־48 חודשים. במקרה הזה הוא קבע אותו באמצע המתחם ועל כן העונש הוא 28 חודשי מאסר.
ככל שמדובר באיש ציבור ברמתו ובדברים שהוא אומר, המובילים להסתה בשטח, היה מקום להחמיר ואף להיצמד לרף העליון של המתחם, לנוכח עברו הפלילי.
יכול להיות שההחלטה על סלאח קשורה לבג"ץ היבא יזבק, שהשפיע באופן מסוים על פסק הדין. אפשר לראות שיש התחשבות בהבחנה בין חופש ביטוי לגיטימי לבין הסתה ממשית לביצוע פעילות אלימות. ייתכן כי יש הבדל בין שיבוח פעילות שאולי חומרתה פחותה לבין הסתה ממשית שעולה מגזר הדין שניתן אתמול.
בית המשפט מציין בסוף גזר הדין כי מכלול הנסיבות מלמד על הלימה בין הענישה למעשים, אך אני חושב שהענישה אינה מרתיעה ויש לי ספק בעניין הזה לנוכח התבטאויות העבר שלו. לא נראה שסלאח הביע חרטה ולא היה מקום להתחשב בו.