עת לשנות: לא התרשמתי ואף התאכזבתי לא מעט ממכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, אשר על פיו אין סיבה אמיתית לבקר את שיטת מינוי השופטים בישראל, שכן "מדובר בפרשה אחת שאסור שתכתים את שופטי ישראל כולם או את תהליך המינוי ואת שיטת מינוי השופטים בכללותה". לדעת הנשיאה, "זוהי שיטה אשר הוכיחה את עצמה לאורך עשרות שנים ואלפי מינויים".
לפי מכתבה, עלינו להסיק ששיטת מינוי השופטים בישראל היא מושלמת, הוכיחה עצמה, ומה שמכתים אותה הינה פרשה מביכה אחת בלבד; וזאת מבלי שאנו נכנסים לנבכי השאלה מדוע התאפשרה אותה פרשה שהביכה את המערכת.
דברי הנשיאה מנותקים מהמציאות. חלק גדול מהציבור איבד אמונו בשיטה הקיימת של בחירת שופטים בישראל, שכן מה שנחשף אינו רק פרשה אחת הקשורה ביו”ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אלא מדובר בשיטות שהתקבעו, בתהליכים ובדרך עבודתה של הוועדה הממנה שופטים בישראל. ואולי כדאי להזכיר לכולנו שלכהונת השופטים כוח עצום.
בהרבה מקרים זוהי המילה האחרונה במצבים הרי גורל. הם שמחליטים אם אדם ביצע עבירה, מה יהיה גזר דינו, ואולי במקרים מיוחדים אפילו ביטול ההרשעה על אף שהעבירה שבוצעה היא עבירה חמורה. אפשר כיום לומר בפשטות כי שיטת בחירת השופטים בישראל נפגעה אנושות. אמון הציבור התערער ואין מדובר רק בעו”ד אפי נוה. כי כאשר מגיעים אל לב שיטת העבודה של הוועדה, ברור שעולים ממנה קלקולים רבים אשר אסור שיימשכו.
את ההתייחסות שלנו לשיטת מינוי השופטים יש לחלק לשניים: ההרכב האישי של חברי הוועדה – שינוי בהרכב מחייב חקיקה, ובוודאי שזה לא יכול להיעשות בטרם תוקם ועדה ציבורית בעלת משקל, שתגיש את המלצותיה וגם תציע אלטרנטיבות, תוך שאיפה לאיזון. זה עניין לא פשוט. שכן אין אנו רוצים שהכוח למנות שופטים יהיה נתון לאדם יחיד, כמו ראש ממשלה או נשיא. דרכי עבודתה של הוועדה – כאן יש הרבה מה לעשות, ובדחיפות. במסגרת מה שאינו מצריך תיקון חקיקה ראשית, די ששר המשפטים ומי שנושא במשרת נשיא או נשיאת בית המשפט העליון יסכמו ביניהם על שינוי בדרכי העבודה ויפרסמו זאת בציבור.
ואלה השינויים המוצעים:
א. איסור מוחלט של מפגשים אישיים של חברי הוועדה עם המועמדים לתפקידי שפיטה. המועמדים צריכים להופיע רק בפני הוועדה עצמה. כל מפגש אישי שמתקיים בין חבר הוועדה לבין מי שמועמד לתפקיד שפיטה פוגע בעקרון השוויון.
ב. שלילת דילים, שמשמעותם "אני אתמוך במועמד שלך בתנאי שאתה תתמוך במועמד שלי". דילים כאלה מתאימים בדוחק לעולם הפוליטי ולא מתאימים למינוי של שופטים. מה שהיה מקובל בעבר אינו בהכרח כשר וטוב היום.
ג. שלילה מוחלטת של יבוא שופטים מחוץ לארץ, ואפילו אם הם יהודים ו/או משתייכים לאותו מחנה אידיאולוגי של החפץ במינוים. הליך זה מהווה פגיעה בקהילת המשפטנים בישראל, שבה לא חסרים מועמדים כשירים וטובים, ואף בעלי ניסיון. בנוסף, חיפוש מועמדים בחו”ל גם מעיד על כוונה ספציפית מדי שאינה ראויה.
ד. שקיפות מוחלטת של חברי הוועדה בכל הקשור ליחסים מקצועיים או אישיים, אשר היו להם או יש להם עם מי מהמועמדים, כולל רישום בפרוטוקול.
השינויים המוצעים לעיל אינם צריכים להמתין לחקיקה, הם מחויבים היום מחמת ערעור אמון הציבור בשיטת עבודתה של הוועדה, אבל מעבר לכך, הם חייבים להיות ביסוד עבודת הוועדה. הוועדה למינוי שופטים חייבת להיות מודל של טוהר המידות, וכשהיא אינה כזו, אל נתפלא אם אמון הציבור מתערער.
שיטת מינוי השופטים בישראל רחוקה מלהיות מושלמת, וזקוקה לרפורמה
הוועדה למינוי שופטים חייבת להיות מודל לטוהר המידות, כשהיא אינה כזו, אין מה להתפלא שהאמון בה מתערער. יש מה לעשות, וכדאי שזה יקרה בדחיפות
