הישורת האחרונה במרוץ הבחירות השלישי עומדת בסימן קואליציית הבלוף של הליכוד וכחול לבן – קואליציית "מה שחשוב זה מיהי המפלגה הגדולה".
כחול לבן והליכוד, בשיתוף פעולה מדהים, משקיעות מאמצים גדולים בשכנוע הציבור שהגודל כן קובע, ומנסות להטמיע נרטיב שלפיו יש חשיבות למי תהיה הסיעה הגדולה בכנסת, ולא כך היא. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הליכוד וכחול לבן מיצבו עצמן כמפלגות הגדולות. בכנסת ה־21 היה שוויון בין השתיים ובכנסת ה־22 כחול לבן כבר הייתה המפלגה הגדולה בכנסת. האם גודלן של המפלגות אפשר להן להשיג את היעד שהציבו לעצמן? לא ולא.
גם הליכוד בראשות נתניהו וגם כחול לבן בראשות בני גנץ כשלו במאמציהן להשיג רוב קואליציוני. לכחול לבן גם לא עזרה העובדה שבבחירות לכנסת ה־22, כלומר במועד ב', היא השיגה מנדט אחד יותר מהליכוד. אפילו את הזכות להיכשל ראשונים בהרכבת ממשלה לא קיבלה כחול לבן, כי מסתבר שבפוליטיקה הגודל (של המפלגה) אינו קובע. לשאלה מי המפלגה הגדולה יש משמעות רק אצל פרשנים ואין לה דבר וחצי דבר לגבי החלטת נשיא המדינה על מי להטיל את משימת ההרכבה. הנשיא, על פי החוק, מקיים התייעצויות ובוחן עם סיעות הכנסת הנכנסת למי הסיכוי הגדול ביותר להצליח במלאכת השגת רוב בכנסת בהצבעת אמון בממשלה. לשאלה מי המפלגה הגדולה בכנסת אין שום קשר לעניין, זאת כבר למדנו בעבר מבחירות 2009.
כמי שהשתתף, כיועצו של הנשיא פרס, בפגישות עם נציגי הסיעות השונות אני זוכר את התלבטויותיו של פרס לאחר שקדימה בראשות לבני זכתה ב־28 מנדטים, מנדט אחד יותר מהליכוד. נתניהו טען בנימוקים רבים שגודל הסיעות אינו צריך להיות פקטור בהחלטת הנשיא, אלא רק היכולת להרכיב ממשלה במהירות. תרועות הניצחון של לבני בליל הבחירות הפכו עד מהרה לדמעות תוגה עם הצבעת האמון בממשלת נתניהו. לבני כראש הסיעה הגדולה נותרה באופוזיציה. גם בבחירות 1984, שבהן זכה המערך בראשות פרס ב־44 מנדטים והליכוד בראשות שמיר גרף רק 41, הגודל כמעט ולא קבע. פרס ושמיר הבינו זאת ועשו מאמצים עצומים לגייס רוב קואליציוני של 61, ורק משנכשלו שניהם במשימה והצליחו להגיע כל אחד בנפרד ל־60 הוקמה ממשלת אחדות. במקרה זה של תיקו בין הקואליציות העתידיות החליט הנשיא הרצוג, בהסכמת פרס ושמיר, להטיל על פרס ראשון את הרכבת הממשלה.
לליכוד ולכחול לבן יש מניע ברור להתמקד בקמפיין הבלוף של "הגודל קובע" כדי להעביר קולות ממפלגות הלוויין שלהן אליהן. קמפיין הוא קמפיין אך העובדות אחרות. מתברר שכבר פעמיים התרגיל אולי הצליח, אבל רוב לא היה וזה מזכיר את הגדרתו של הגאון אלברט איינשטיין לטיפשות, שהיא בעצם לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות בכל פעם. לנסות פעם שלישית ולקוות שהפעם זה יצליח זה בגדר מדע בדיוני.
מערכות הבחירות הוכיחו כי שני משתנים הם הדומיננטיים והמכריעים במערכת בחירות – גודלו של גוש התומכים במועמד מסוים ויכולתו של המועמד לבצע חיבורים פוליטיים כדי להשיג רוב קואליציוני.