בכנסת כיהנתי כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי. במהלך עשרות רבות של דיונים בתחומים שונים הנוגעים לחייהן של נשים זכיתי לראות מקרוב אלו חברות כנסת פקדו את אולם הוועדה ואלו לא. מי מחברות הכנסת הצטרפו למאבקים החשובים הללו ומי שמרו על מרחק – שאולי נעוץ בזהות היו"רית הערבייה.
באותה קדנציה, אחרי רצח שתי נשים שהצטרפו לכ־150 בעשור האחרון, הגשתי יחד עם חברות כנסת נוספות הצעה דחופה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת המחדלים והכשלים של רשויות האכיפה בתופעת רצח נשים. 58 חברי כנסת התנגדו להצעה, מתוכם 12 חברות כנסת. המתנגדות כללו את השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שרת המשפטים שקד וח"כ נאווה בוקר מהליכוד שכזכור אירחה והוקירה בפרס הזמר העברי את אייל גולן. ההצבעה הזו, ועוד רבות כאלה, הוכיחה לי שלא משנה לאיזה תפקיד רם מעלה עשויה להגיע אישה, היא יכולה לפעול נגד האינטרסים האמיתיים של הנשים, כי האידיאולוגיה שלה אינה של שוויון.
כשאנחנו נכנסים לכנסת חדשה רק עם כ־30 נשים זו השעה לשאול איזה פמיניזם אנחנו רוצות לבנות כאן? על אילו ערכים אנחנו בונות את המאבקים העתידיים שלנו?
את הפמיניזם שלי טיפחתי מהנחת היסוד (הכה בסיסית) שכל אדם הוא שווה באשר הוא. המאבקים הפמיניסטיים שהובלתי ולקחתי בהם חלק צמחו מתחושת העוול שחשתי על בשרי במולדת שלי – כאישה, ערבייה, פלסטינית, שעל האזרחות שלה מרחף שד הנאמנות. זה הביא אותי להיאבק יחד עם נשים חרדיות במאבקן לשוויון הזדמנויות אמיתי בשוק העבודה; לשיפור תנאיהן של מטפלות חרדיות במעונות יום ומשפחתונים; זה ליווה אותי במאבקים למען דיור ציבורי לאמהות חד־הוריות; זה כיוון אותי כשעמדתי לצדן של נשים מבקשות מקלט מחוסרות המעמד.
הפמיניזם שאני מאמינה בו לא מסתפק בספירה של כמה חברות כנסת מכהנות וכמה שרות יש בממשלה, במשרד או בחברה כלשהי. ייצוג נשי הוא הכרח להבאת קולן וצורכיהן של הנשים, אך הוא לא מספיק ובהחלט אינו ערובה לקידום סדר יום פמיניסטי במובן העמוק, כפי שראינו עם השרות בממשלות האחרונות. הפמיניזם שאני מאמינה בו רואה באפליה המגדרית חלק ממערך דיכוי שלם שמגיע לפתחם של כל המוחלשים והמוחלשות – לה"טבים; עניים; מהגרים; פועלים; קשישים; ובהחלט, גם עמים תחת כיבוש.
מאבק למען חברה חופשית מנגעי הפטריארכיה חייבת להשיל מעליה את כל ביטויי הפטריארכיה באשר הם. הכיבוש, והשליטה בעם אחר על נשותיו וגבריו – בתנועה שלהם/ן; בקניין שלהם/ן; בפת הלחם שלהם/ן; בחירות שלהם/ן; בחינוך שלהם/ן; בזכותם/ן להתארגן בתוך מדינה משלהם/ן – הוא התגלמות הפטריארכיה.
כל מאבק של נשים לבנות אשכנזיות שאינו רגיש למצוקותיהן ולסבלן של נשים מזרחיות ויוצאות הקהילה האתיופית הוא מאבק מדיר. כל קריאה לשוויון מגדרי שלא מסתכל לעיניהן של נשים חרדיות וערביות הוא מאבק חסר. כל מאבק שלא צועק את צעקתן של פליטות ומהגרות עבודה ונשים עניות הוא מאבק שרחוק מלהיות עקרוני. בדומה לכך, כל מאבק למען קידום מעמדן של נשים שאינו רואה מעבר לחומות ההפרדה והכיבוש – נגוע בשיתוף פעולה עם הפטריארכיה. תשאלו את עצמכם/ן – על מה בדיוק אנחנו נלחמות? צדק ושוויון למראית עין או אמיתיים.
בינתיים, אני יכולה לבשר לכן: בכנסת הזו תצטרפנה למאבק שהובלתי שתי נשים אמיצות ועקרוניות שתייצגנה את הרשימה המשותפת – ח"כ סונדוס סאלח וח"כ אימאן ח'טיב. אני בטוחה שהן תעמודנה בצד הנכון של המאבק.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם הרשימה המשותפת