ענייני היום יום הטורדניים, הרזולוציה שבה אנו רואים את הדברים, גורמים לנו לעיתים לפספס את גודל השעה ואת הפרספקטיבה ההיסטורית שבה צריך לראותם. אמנם, מערכת בחירות שלישית בשנה, אבל מאורעות השעה הם גדולים מאוד. גדולים עד כדי טרגדיה של ממש.
ב א' אלול תרנ"ז, 29 לאוגוסט 1897, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. מספר ימים לאחר שובו לווינה, כתב הרצל ביומנו: "אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באִמרה אחת – שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי – הרי היתה זו: בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל"
תוכנית באזל הייתה המצע הרשמי של התנועה הציונית: "מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה בארץ־ישראל, שיובטחו במשפט הפומבי".
כמעט 123 שנים אחרי כן, התנועה הציונית עומדת מול השבר הגדול ביותר שלה. המפלגה השניה בגודלה, אשר מתיימרת לייצג את אגף השמאל-מרכז של הפוליטיקה הישראלית, מפנה בימים אלה עורף ליסודות האתוס הציוני. הרשימה הערבית המשותפת, אשר מצעה אנטי ציוני מובהק, ועיקריה הם שלילת המדינה היהודית, נתפסת כשותף לגיטימי של מפלגה שבראשה שלושה רמטכ"לים, לא מעט אנשי ביטחון ומרבית תומכיה הינם ציונים בכל רמ"ח איבריהם.
מאז יצאה לדרך התנועה הציונית, חרף כל הויכוחים בין הזרמים השונים, לא היה משבר כזה.
חשוב לי לציין כאן, שמעולם לא הייתה כוונתה של התנועה הציונית, להתעמר במיעוטים במדינה היהודית, אולם גם ברור היה לכל זרמיה, שמתן זכויות אזרחיות שוות למיעוטים, לא נותן להם את הזכות לקרוא תגר על מהותה היהודית של המדינה ולנסות לפגוע באופיה הלאומי.
עיקר מצעה של הרשימה המשותפת נפתח בעיקרים הבאים: “לשים קץ לכיבוש כל השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנוניים שנכבשו בשנת 1967, לפרק את כל ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה הגזענית, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים אשר יבטיח את זכות השיבה בהתאם להחלטה 194”.
חשוב לשים לב במיוחד ל “פתרון צודק לבעיית הפליטים” שהוא כידוע לשון מכובסת ל”זכות השיבה”, ושקול לגמרי לתביעה להחרבת את מדינת ישראל. הרשימה המשותפת לא רואה את עצמה חלק ממדינת הלאום היהודית: “הפלסטינים בישראל הם תושבי הארץ הילידיים … הרשימה המשותפת דורשת להכיר בהם כמיעוט לאומי … בהיותם חלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני והאומה הערבית”.
ועוד לא דיברנו על תמיכת רבים מחברי הרשימה המשותפת במחבלים שרצחו ישראלים. לא ניתן למצוא אחד ברשימה זו שטוען שרצח חיילים אינו לגיטימי. ואיתם הרמטכ"לים מחפשים שותפות.
בהיבט הפרקטי, שותפות עם הרשימה המשותפת, פירושו מסמוס עיסקת המאה, ביטול חוק קמיניץ שבלם בשנים האחרונות את הבניה הבלתי חוקית בנגב ובגליל ומעל הכל – עידוד הלאומנות הערבית הכוללת תמיכה בארגוני טרור, בד בבד ליריקה בפרצופם של כ 60% מבני העם היהודי במדינת ישראל שבחרו באחת ממפלגות גוש הימין בהנהגת בנימין נתניהו.
אולם, שינוי כה קיצוני לא יכול לבוא ללא תרמית. ראשי מפלגת כחול-לבן הסבירו פעם אחר פעם לציבור שלא יהיה להם כל שיתוף פעולה עם הרשימה האנטי ציונית.
בני גנץ למשל ענה לעמית סגל: “לא נשב, ולא ניתמך (ע"י הרשימה המשותפת - א.ק), אלא נחבור למפלגות אחרות”. סגל המשיך ללחוץ, וגנץ קבע: “זה לא מה שנעשה. אתה יכול לשאול אותי עוד 20 פעם את השאלה הזאת, לא נעשה את זה”.
יאיר לפיד הבטיח בראיון לערוץ הכנסת "לא. לא עושים עסקים עם המשותפת, הודענו את זה אלף פעם, כי אנחנו יש לנו את השלטים של נתניהו שתלויים בחוץ שאומרים ההפך. שקר גס שלו”.
וכמובן, איש 'הימין המוסרי', בוגי יעלון, אשר אמר בכנס ‘בשבע’: “די עם השקרים. אנחנו תחת מתקפה של שקרים … אתה חושב שאני כרמטכ”ל לשעבר או עוד שני רמטכ”לים איתי בכחול-לבן, שהרשימה המשותפת דורשת להעמיד אותנו לדין כפושעי מלחמה, אז אנחנו נשתף איתם פעולה? לא נכניס אותם לקואליציה ולא נשתף פעולה”.
אבל זה היה לפני הבחירות – עד רגע סגירת הקלפיות. ולא בכדי – ראשי כחול-לבן ידעו היטב שלו היה הציבור הישראלי מודע לשותפותם עם המפלגה האנטי ציונית, הרי שכוחם היה נפגע אנושות.
מייד לאחר סגירת הקלפיות, העדיפו ראשי כחול-לבן להחרים כ 2.2 מיליון אזרחים ישראלים, שבחרו בבנימין נתניהו לראשות ממשלה. אז החלה המזימה הגדולה לתפוס את השלטון בכל מחיר, עד כדי העמדה בסכנה של המפעל הציוני כולו. ימים יגידו אם מזימה זו תצלח. כך או כך, הנוטלים חלק במזימה הנלוזה ייזכרו לדיראון עולם בדברי הימים של העם היהודי.