קבוצת לוחמים מקרב ג’נין במבצע חומת מגן ממשיכה לנהל קרב בן ח”י שנים כנגד יוצר הסרט “ג’נין ג’נין” מוחמד בכרי. בשעתו, בעת כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה, ביקשנו דיון נוסף בהחלטת בית המשפט העליון להתיר את הקרנת הסרט בניגוד להחלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות. המשנה לנשיא, השופט אליהו מצא, כתב, אומנם בדחותו את הבקשה, כי “גם ארגונים בינלאומיים שחקרו את האירועים בג’נין הגיעו למסקנה, כי הגם שבמהלך המבצע פגע הצבא בזכויות אדם של תושבי מחנה הפליטים, הרי שהשמועות על ביצוע טבח בתושבים, או הוצאות מתוכננות להורג, הן חסרות יסוד. ואולם, הסרט ‘ג’נין, ג’נין’ הציג את השמועות הזדוניות כתיעוד להתרחשויות שאירעו בפועל; ונמצא, כי לפחות חלקים אלה של הסרט הינם שקריים בעליל”.
בימי כהונתי בבית המשפט העליון ציינתי בפסק דין כי “סברנו כי יש לשוב ולדון בשאלת היחס בין חופש הביטוי האמנותי השקרי־בעליל, לבין הפגיעה הקשה והמצטברת בשם הטוב של חיילי צה”ל, ברגשות הציבור, המשפחות השכולות והלוחמים”.
הפרשה מסרבת לגווע. היא מצויה שוב, לאחר גלגולים, בבית המשפט, בתביעת אחד הלוחמים. לא אדרש להליך הנוכחי, המצוי על האובניים השיפוטיות אך חש אני חובה לומר מילה בשבח הלוחמים, שכוחם עמם לשוב ולהיאבק; והרי הסרט לא מתח ביקורת (שהיא דבר לגיטימי) אלא טווה עלילות שקר.
אכן, בעת מבצע חומת מגן, מתחתי כיועץ משפטי לממשלה ביקורת על גורם מהאגודה לזכויות האזרח, גוף שאני מכבד רבות מפעולותיו, אשר קרא לו “מבצע חיסול זכויות האדם”. ציינתי את חובתנו, יחד עם שמירת זכויות האדם, “להגן על צה”ל, כוחות הביטחון ודרגי המדינה מהאשמות שווא כגון טבח, ולומר כי צה”ל הוא צבא מוסרי, אנושי, ולחימת המדינה אינה כלחימת אויביה. זו מלחמה של אין ברירה. צה”ל יכול היה לעשות מה שעשו צבאות רבים, גם בתקופות האחרונות, קרי הפצצות מן האוויר על אזרחים. נהרגו שם 23 מחיילינו בקרב מבית לבית, מדלת לדלת... לחימה שהאויב עושה בה שימוש באזרחים בצורות שונות היא לחימה קשה במיוחד. אולם צה”ל, שניהל קרב קשה ושילם בדם חייליו, לא טבח בפלסטינים. האומרים זאת מעלילים עלילות דם, כמיטב המסורת. לימים כתב על כך בית המשפט העליון בהתייחסו לאותו קרב, ‘טבח הוא דבר אחד. קרב קשה הוא דבר אחר’”. אכן, בקרב ייתכנו שגיאות והתנהגות חריגה הראויה לגינוי, אך לא היה זה המקרה.
רבים וטובים תמכו לאורך השנים במאבק הלוחמים, שהרוח החיה בהם היא עו”ד ישראל כספי ואחד הפעילים הוא פרופ’ דוד צנגן, רופא החטיבה שלחמה בג’נין. מהתומכים היו נשיאי בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ע”ה ויבל”א אהרן ברק, ואחרים. השופט המנוח מישאל חשין כתב לאחר פרישתו כי “'ג’נין, ג’נין’ מהווה המשך רצוף למרע עלילות הדם של ה’פרוטוקולים’ שרדפונו וממשיכים לרדפנו גם בימים אלה”.
וכתב פרופ’ אשר מעוז: “רוב החיילים שנפגעו בפעולה נפגעו בשל מאמציהם – חסרי תקדים בצבאות אחרים – להימנע ככל האפשר מפגיעה באוכלוסייה המקומית... בתמורה הם שבו אלינו – אלה ששבו – כשעטרת ‘פושעי מלחמה’ מודבקת לראשם”.
חובתנו כפולה: לאומית – במבט להכפשות נגד ישראל; ואנושית – כי לוחמי צה”ל רשאים להביט אל הראי ביושר, ולא שיבוא פלוני ויטיל בהם בוץ. ועוד: ההכפשות היו דלק למחבלים מתאבדים, כלומר, ייתכן שהיה להן מחיר בחיי אדם. השקר תורם גם לשפיכות דמים ולמעגל אלימות.
בית המשפט יכריע. דבריי אינם באים להביע דעה על התיק, אך במתח שבין חופש הביטוי האמנותי לבין כבוד האדם, יוזכר כבוד האדם של הלוחמים. לא הם שפגעו בכבוד האדם של הזולת, אדרבה, שילמו מחיר יקר מכל בגלל מאמץ לכבדו, ואולי שולם בעקבות הכזב גם מחיר נוסף בחיי אדם.
הכותב הוא לשעבר משנה לנשיאת בית המשפט העליון.