עדיין פורים היום, שושן פורים, שנחוג בירושלים ובערים מוקפות חומה, אז בואו נניח לשעה קלה לביבי וגנץ וליברמן וגם למגפה המאיימת, ונעסוק בגיבורי מגילת אסתר הנקראת בפורים בבתי הכנסת.
נפתח בהמן ובסיפור מבדח. אני מבקש לחשוף לפניכם שגם אני הקטן הייתי מנפגעי צורר היהודים הזה. איך זה קרה? הנה כך: ערב חג הפורים כבר שרתה בישיבה התיכונית שבה למדתי אווירה פורימית וכך הרשינו לעצמנו קצת להשתולל וללגום משהו כשהמתנו בכיתה לתחילת השיעור במתמטיקה. הקמנו רעש גדול – צעקות, דילוג על שולחנות ושירי פורים – ואז הופיע בפתח המורה למתמטיקה, שהיה גם מנהל התיכון.
הוא היה יקה קפדן ועמד נדהם בפתח. אני, בהסתמך על הרעש והמהומה, קראתי בקול גדול ובמנגינת הקריאה של מגילת אסתר שתי מילים מתוכה: “ויבוא המן!” הצרה הייתה, שטעמי המקרא של שתי מילים אלה מתמשכים קצת ובעוד אני מסלסל בקריאתי כנדרש, השתתקו חברי לכיתה נוכח המנהל שבפתח, והוא שמע את התואר ש”הדבקתי” לו. הוא העיף אותי החוצה ושלח אותי לראש הישיבה וזה שלח אותי הביתה ואמר לי לא לחזור לפני שאבי יבוא לישיבה.
אבי עבד אז בירושלים וחזר הביתה בסוף השבוע ורק אז הלך לישיבה. לי היו כמה ימי חופשה נהדרים. כשאבא חזר מהפגישה עם ראש הישיבה סיפר לאמי, ואני שומע מהחדר הסמוך, מה אמר לו ראש הישיבה ומה השיב הוא, וחתם באמירה, ביידיש: “אבל הוא המן אמיתי המנהל הזה”. הסכמתי איתו לגמרי, מה שלא קרה כל יום.
נניח למעשי קונדס ונלך לדברים מפתיעים של חז”ל בנושא פורים. האמורא רבא קובע במסכת מגילה: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא יידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. לכך מצרף התלמוד סיפור נורא (מתורגם מארמית): רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים ביחד והשתכרו. עמד רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, כשהתפכח וראה מה עשה, ביקש עליו רחמים והחיה אותו. כעבור שנה אמר רבה לרבי זירא: “יבוא מר ונעשה סעודת פורים ביחד”. השיב לו: “לא בכל שעה מתרחש נס”. מה נאמר ומה נדבר, בחור עדין היה רבי זירא.
רבים הפירושים לגבי מאמרו של רבא על חובת ההשתכרות בפורים ונסתפק כאן בזה של הרמב”ם האומר שכוונתו היא שחייב אדם לשתות עד כדי שיירדם ואז לא יוכל להבחין בין שני הדברים. כך או אחרת, הייתם מאמינים שביהדות יש מצווה להשתכר? ולידיעתכם, יש המקפידים במצווה זו מאוד.
ונסיים בפסוק הכל כך ישראלי החותם את המגילה: “כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו”. לכאורה תיאור מלא שבח והערכה למנהיג שהציל את עמו מכיליון. אבל חז”ל, היודעים את נפש בהמתם, אינם חושבים כך. הם נאחזים בביטוי “ורצוי לרוב אחיו”, שמובנו הפשוט הוא לאחיו הרבים, ודורשים: לרוב אחיו ולא לכל אחיו.
כן, לא כל היהודים תמכו במרדכי. לא כולם אהבו את “הליכתו לפוליטיקה”, להיות משנה למלך. חוסר הפרגון ויצר הפלגנות, מסתבר, אינם חידוש ישראלי בן ימינו. אלא שלמרדכי, בניגוד למנהיגינו היום, היה כנראה רוב יציב והוא לא נזקק לחסדיהם של שום ביבי או גנץ או ליברמן ושכמותם. חג שמח, ירושלמים. דעדיין פורים היום, שושן פורים, שנחוג בירושלים ובערים מוקפות חומה, אז בואו נניח לשעה קלה לביבי וגנץ וליברמן וגם למגפה המאיימת, ונעסוק בגיבורי מגילת אסתר הנקראת בפורים בבתי הכנסת.
נפתח בהמן ובסיפור מבדח. אני מבקש לחשוף לפניכם שגם אני הקטן הייתי מנפגעי צורר היהודים הזה. איך זה קרה? הנה כך: ערב חג הפורים כבר שרתה בישיבה התיכונית שבה למדתי אווירה פורימית וכך הרשינו לעצמנו קצת להשתולל וללגום משהו כשהמתנו בכיתה לתחילת השיעור במתמטיקה. הקמנו רעש גדול – צעקות, דילוג על שולחנות ושירי פורים – ואז הופיע בפתח המורה למתמטיקה, שהיה גם מנהל התיכון.
הוא היה יקה קפדן ועמד נדהם בפתח. אני, בהסתמך על הרעש והמהומה, קראתי בקול גדול ובמנגינת הקריאה של מגילת אסתר שתי מילים מתוכה: “ויבוא המן!” הצרה הייתה, שטעמי המקרא של שתי מילים אלה מתמשכים קצת ובעוד אני מסלסל בקריאתי כנדרש, השתתקו חברי לכיתה נוכח המנהל שבפתח, והוא שמע את התואר ש”הדבקתי” לו. הוא העיף אותי החוצה ושלח אותי לראש הישיבה וזה שלח אותי הביתה ואמר לי לא לחזור לפני שאבי יבוא לישיבה.
אבי עבד אז בירושלים וחזר הביתה בסוף השבוע ורק אז הלך לישיבה. לי היו כמה ימי חופשה נהדרים. כשאבא חזר מהפגישה עם ראש הישיבה סיפר לאמי, ואני שומע מהחדר הסמוך, מה אמר לו ראש הישיבה ומה השיב הוא, וחתם באמירה, ביידיש: “אבל הוא המן אמיתי המנהל הזה”. הסכמתי איתו לגמרי, מה שלא קרה כל יום.
נניח למעשי קונדס ונלך לדברים מפתיעים של חז”ל בנושא פורים. האמורא רבא קובע במסכת מגילה: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא יידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. לכך מצרף התלמוד סיפור נורא (מתורגם מארמית): רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים ביחד והשתכרו. עמד רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, כשהתפכח וראה מה עשה, ביקש עליו רחמים והחיה אותו. כעבור שנה אמר רבה לרבי זירא: “יבוא מר ונעשה סעודת פורים ביחד”. השיב לו: “לא בכל שעה מתרחש נס”. מה נאמר ומה נדבר, בחור עדין היה רבי זירא.
רבים הפירושים לגבי מאמרו של רבא על חובת ההשתכרות בפורים ונסתפק כאן בזה של הרמב”ם האומר שכוונתו היא שחייב אדם לשתות עד כדי שיירדם ואז לא יוכל להבחין בין שני הדברים. כך או אחרת, הייתם מאמינים שביהדות יש מצווה להשתכר? ולידיעתכם, יש המקפידים במצווה זו מאוד.
ונסיים בפסוק הכל כך ישראלי החותם את המגילה: “כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו”. לכאורה תיאור מלא שבח והערכה למנהיג שהציל את עמו מכיליון. אבל חז”ל, היודעים את נפש בהמתם, אינם חושבים כך. הם נאחזים בביטוי “ורצוי לרוב אחיו”, שמובנו הפשוט הוא לאחיו הרבים, ודורשים: לרוב אחיו ולא לכל אחיו.
כן, לא כל היהודים תמכו במרדכי. לא כולם אהבו את “הליכתו לפוליטיקה”, להיות משנה למלך. חוסר הפרגון ויצר הפלגנות, מסתבר, אינם חידוש ישראלי בן ימינו. אלא שלמרדכי, בניגוד למנהיגינו היום, היה כנראה רוב יציב והוא לא נזקק לחסדיהם של שום ביבי או גנץ או ליברמן ושכמותם. חג שמח, ירושלמים.