הבן שלי אמר לי אתמול שהוא רוצה לטוס לאמריקה לקנות משחק לגו חדש כי הוא שמע מאיתנו שנקנה לו שם כי שם זול יותר. אמרתי לו שיש שם קורונה והוא השתומם: "אז אסור לטוס לשם?". איך מסבירים את זה לילד כזה? מה אעשה אם הוא יצטרך להיות בבידוד שבועיים? איך מסבירים לו שאסור לצאת מהחדר ולשחק עם האחים שלו? או אם חלילה יאושפז בבידוד? איך מסבירים לו שאסור לגעת בכל מיני משטחים ברחוב?
זוהי קטסטרופה להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. אני פעילה בקרב הורים, יש לי סביבה תומכת ואני מסוגלת למצוא את התשובות. אני עוסקת בתחום ומבינה בו, ולכן החרדה שלי אישית נמוכה יותר. אך מה אמורה לעשות אם יחידנית? זה לא התפקיד שלנו ההורים לספק את התשובות.
כשדיברתי עם נציגי אגף החינוך המיוחד במשרד החינוך שאלתי אותם איך הם נערכים לזה. יש אלפי תלמידים מיוחדים שמשולבים במערכת החינוך ועבורם צריך ליצור הנגשה קוגניטיבית של החומר. מי שעוסק בזה הן עמותות הורים, ולא המדינה כפי שהיא אמורה לעשות. ישנם הורים שחוששים מבידוד ביתי של הילדים יותר מאשר מנגיף הקורונה עצמו. משרד החינוך חייב לתת פתרונות וההדרכה להורים.
ילד עם צרכים מיוחדים חייב שגרה ולהיות מטופל. מה אנחנו אמורים לעשות כשאיננו יכולים לקחת אותו למטפלים כמו קלינאית תקשורת או פיזיותרפיה? איך מתמודדים עם ההשלכות הנפשיות והרגשיות על הילד? זה אתגר קשה ומלחיץ, אך ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים לא צריכים רחמים או אמפתיה אלא מודעות, הן מצד הקהילה והן מצד המדינה.
הכותבת היא אם לנער בן 14 על הרצף האוטיסטי ורופאה, סגנית מנהלת מחלקת הקורונה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר