בשבוע שעבר מלאו חמש שנים לנאומו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לפני מליאת בית הנבחרים והסנאט האמריקאיים על עסקת הגרעין המתרקמת מול איראן (JCPOA), שנותר שנוי במחלוקת עד היום. תומכי העסקה עדיין מתלוננים שיו"ר בית הנבחרים דאז, יחד עם שגריר ישראל בוושינגטון, ארגנו את ההזמנה לגבעת הקפיטול מאחורי גבו של הבית הלבן.
בירושלים התלונה הזו נראתה מאז ומתמיד צבועה. החטא המקורי (אם כי ללא ספק לא האחרון) של המו"מ בעניין הגרעין בין ארה"ב לבין איראן היה ניהולו החשאי, מאחורי גבה של ישראל. אף אחת מהמדינות המאוימות ביותר על ידי איראן לא עודכנה על קיומם של המגעים. ישראל נדהמה ללמוד ממקורות מודיעין שבעלת הברית הגדולה ביותר שלה מנהלת מאחורי גבה מו"מ עם האויב הגדול ביותר שלה, ועוד לגבי האיום החמור ביותר העומד בפני המדינה היהודית. כשנשאלו ישירות על המפגשים, עמיתינו האמריקאים לא השיבו בכנות (בלשון המעטה).
במרץ 2015 ה־JCPOA היה עדיין במרחק מספר חודשים מסיכום. תומכי העסקה ומתנגדיה הסתמכו על הערכות שונות - למעשה, על הניחושים הטובים ביותר שלהם לגבי החודשים והשנים שיבואו. נתניהו הגיע לקונגרס כדי להציג את הערכתה של ישראל לגבי ההשלכות של חתימה על ה־JCPOA, והזהיר מפני שלוש סכנות הנובעות מהעסקה.
ראשית, טען נתניהו, "שכניה של ישראל, שכניה של איראן, מבינים כי איראן תהפוך לאגרסיבית יותר ותתמוך הרבה יותר בטרור כאשר כלכלתה לא תהיה כבולה...". שנית, מתן היתר לאיראן להישאר עם תשתית גרעינית נרחבת ומתרחבת, שאינה נחוצה לתוכנית אנרגיה גרעינית אזרחית, במקביל להמשך המחקר והפיתוח של צנטריפוגות מתקדמות - שבו לא נגעו - יביאו את טהרן למרחק של "שבועות מהגעה לכמות אורניום מועשר לצורך בניית ארסנל רחב של נשק גרעיני", כאשר ההגבלות הנובעות מהעסקה תוסרנה לאחר 10 עד 15 שנים. שלישית, חתימה על העסקה תסמן "פרידה מהתוכניות להגבלת תפוצתו של הנשק הגרעיני", מכיוון ששכנותיה של איראן יתעקשו לפתח את אותן יכולות שהיא קיבלה - מה שעלול להביא למרוץ נשק גרעיני אזורי.
לעומת נתניהו, תומכי העסקה הימרו שאיראן, שתתעשר מאוד בעקבות אותה עסקה, תהפוך למתונה עוד לפני שההגבלות הנובעות מהעסקה יפוגו, ובכל מקרה, היא מחויבת לאורך זמן לא לפתח נשק גרעיני.
היום, כבר לא צריך לנחש: ההתפתחויות בחמש השנים שעברו מאז חתימת ההסכם מאפשרות להשוות בין שתי ההערכות המנוגדות של 2015. כעת אנו יודעים כי התחזית הקודרת של נתניהו הוכחה כמדויקת יותר מהתחזיות האחרות.
המרוץ לטרור
תומכי העסקה טוענים כי איראן הפכה לאגרסיבית יותר לאחר שהנשיא דונלד טראמפ נסוג מה־JCPOA. זה נכון, אבל גם זו טענה מטעה, המבוססת על תפיסת עולם מסוימת מאוד ועל התעלמות מהמציאות שלפני פרישת ארה"ב מההסכם. בעיקר היא מתעלמת מהגברת התוקפנות של איראן ברחבי המזרח התיכון. בעקבות העסקה ב־2015, מפקד כוח אל־קודס קאסם סולימאני (ממנו הוסרו כמה מהסנקציות) התחזק מאוד מבחינה פיננסית, מה שאפשר לו להוביל את מאמצי השיא של איראן לזרוע טרור ושפיכות דמים בתימן, סוריה, עיראק, לבנון, עזה, ובנתיבי המים של כל האזור, והכל עוד לפני פרישת ארה"ב מההסכם.
לאחר שהעסקה נכנסה לתוקף ונכסים שהוקפאו כחלק מהסנקציות הופשרו, גדל תקציב הביטחון של איראן (שבסביבות שני שלישים ממנו מיועדים למשמרות המהפכה הקיצוניים) בכ־30%־40%. התקציבים שאיראן העבירה לחיזבאללה, לחמאס ולארגוני טרור אחרים הגיעו לכמיליארד דולר בשנה. איראן המשיכה להתעלם מחובותיה וממגבלותיה על פיתוח טילים ועל יצוא אמצעי לחימה. משמרות המהפכה החלו לבסס נוכחות צבאית קבועה בסוריה, שאפשרה להם לתכנן ולבצע התקפות של מל"טים וטילים על ישראל. הואצו ההתקפות החותיות על סעודיה, תוך שימוש בטילים איראניים.
חודשיים לאחר סיכום העסקה הציבה רוסיה את כוחותיה בסוריה, לצד כוחות "לגיטימיים" של איראן. אנחנו יכולים רק לשער מה היה קורה אילו ארה"ב לא הייתה נסוגה מהעסקה במאי 2018, אך אנו יודעים בוודאות שכבר אז היה ברור שבמקום לקנות ולהבטיח את המתינות של איראן, ההסכם מימן את תוקפנותה.
הממשל האמריקאי הקודם, כמו גם פקידי האיחוד האירופי הקודמים והנוכחיים, טענו ועדיין טוענים כי ה־JCPOA פעל. אנחנו מסכימים שהעסקה עשתה בדיוק את מה שהיא נועדה לעשות: היא אפשרה לאיראן להמשיך להעשיר אורניום, תוך המשך הפיתוח של צנטריפוגות מתקדמות יותר וטילים בעלי יכולת לנשיאת ראשי נפץ גרעיניים. זו הסיבה שהרבה לפני שארה"ב נסוגה מההסכם, מדינות ברחבי המזרח התיכון החלו להתנהל תוך ציפייה לאיראן חמושה בנשק גרעיני. כך, למשל, סעודיה סירבה להתחייב שלא להעשיר אורניום, ובכירים באיחוד האמירויות הביעו חרטה על התחייבויותיהם לזנוח את השאיפה לשלוט בכל מחזור הדלק הגרעיני.
ההתעניינות הגוברת של מצרים ומדינות אחרות בטכנולוגיות רלוונטיות לנשק גרעיני הייתה שקטה יותר, אך לא פחות נחושה. כך, למשל, בסתיו האחרון הביע גם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן את רצונו לשליטה בנשק גרעיני.
ללא שיניים
בתחילת 2018, המוסד הישראלי שם את ידו במבצע דרמטי על "הארכיון האטומי" של איראן. למרות הבטחות ההסכם למתן "שקיפות רחבה ורובוסטית", אנו יודעים כיום שבחודשים שלאחר סיכום ה־JCPOA איראן האיצה את מאמציה לאסוף, לארגן ולהסתיר את החומר העצום (שנתפס במבצע) המפרט את העבודה הנרחבת שלה לפיתוח ולייצור נשק גרעיני. גילוי הארכיון חשף הן את הכוונות לטווח ארוך של איראן והן את הפגמים הרבים של ה־JCPOA.
חומרי הארכיון מתעדים בקפדנות ובפירוט נרחב את פרויקט הנשק הגרעיני של איראן, שהיה מתקדם יותר מכפי שהובן בעבר. עם זאת, מתוך 159 עמודי ה־JCPOA, רק פרק קצר ביותר של כחצי עמוד טיפל בנושא פיתוח מערכת הנשק (weaponization), בשפה כללית וללא שום קביעה ביצועית ברורה המתייחסת ליכולת הבקרה ו/או להטלת עונשים בגין הפרות בתחום קריטי זה. פרק זה נכתב באופן חסר שיניים לחלוטין, והפך לאחד מהחורים הגדולים בעסקה, שהבטיחה לכאורה פיקוח חודרני ורחב הכולל גם "בדיקות חסרות תקדים".
יותר משנה וחצי לאחר שהעסקה יושמה, המנהל הכללי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) אמר בלשון דיפלומטית כי הכלים לאמת סעיף זה הם "מוגבלים". בהתחשב בפירוט המבצעי המופיע בסעיפים אחרים של ה־JCPOA, נראה ברור כי מחברי ההסכם התכוונו להשאיר פרק קריטי זה ברמה ההצהרתית, שלא תיאכף. אלפי הדפים שנמצאו בארכיון מלמדים עד כמה מהלך זה היה פזיז, רשלני, חסר אחריות ומסוכן.
מורשת אובמה
הדיוק של תחזיות נתניהו לא היה תוצאה של מודיעין טוב, הבנה עמוקה יותר של איראן או תובנות דיפלומטיות מיוחדות. הוא פשוט הכיר בכך שארה"ב שינתה באופן מהותי את מטרותיו של ההסכם.
פקידי הממשל הבכירים המשיכו לספר לעמיתיהם הישראלים שהמטרה היא לפרק את תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, אולם התברר כי מטרותיו של הבית הלבן היו צנועות הרבה יותר: להגיע לעסקה שתהיה המורשת הדיפלומטית של כהונת ממשל אובמה - ותו לא. לשם כך מטרתם החדשה והמוגבלת הייתה למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני בטווח הקצר בלבד.
מה שהוגדר על ידי הממשל כפתרון קבוע לבעיית תוכנית הגרעין האיראנית פינה את מקומו לדחיית ההגעה לנשק ולניטור בלבד, בזמן שבפועל התוכנית השתכללה, ובאופן אירוני ההסכם דווקא הקנה לה לגיטימיות: בתקופת ההסכם שיפרה איראן את מצבה בכמה תחומים חשובים בתוכנית הגרעין (צנטריפוגות מתקדמות וטילים משופרים).
הראיות לשינוי המדיניות האמריקאית הגיעו באופן מדורג, אך בסופו של דבר מכריע. היו סימנים רבים לחשיבות הסימבולית שהבית הלבן ייחס לעסקה עם איראן. על פי דיווחים, בינואר 2014, לדוגמה, אמר סגן היועץ לביטחון לאומי בן רודס לקבוצה של פעילים פרוגרסיביים: "זה כנראה הדבר הגדול ביותר שהנשיא אובמה יעשה בקדנציה השנייה שלו בנושאי מדיניות החוץ".
כדי ששומעיו יבינו את גודל ההישג הצפוי וכדי לשים את דבריו בהקשר הנכון השווה רודס את עסקת הגרעין לתוכנית ביטוח הבריאות, דגל החקיקה החשוב ביותר של אובמה. אין ספק שמנהלי המו"מ מטעם איראן שקראו את דבריו של רודס, ידעו גם הם לשים את דבריו בהקשר הרצוי להם. נוצר מצב אירוני, והאיראנים ניצלו אותו היטב: למרות הלחצים על טהרן, היה ברור שארה"ב רצתה את ההסכם אפילו יותר ממה שאיראן הייתה צריכה אותו - ואיראן הייתה זקוקה לו נואשות.
אולי ההוכחה המרשיעה ביותר לסדרי העדיפויות המשתנים של הבית הלבן נמצאת בבחינת המידע המטעה שפקידי הממשל הבכירים העבירו במודע לישראל, בזמן שהם מוותרים במקביל על עמדותיהם הבסיסיות ביותר במו"מ עם האיראנים. בזמן שלישראל הובטח שוב ושוב כי בכל עסקה סופית איראן תישאר עם אפס אורניום מועשר ועם אפס צנטריפוגות, הנשיא כבר החליט להיענות לדרישה האיראנית להמשך העשרת אורניום. פקיד בכיר מאוד בבית הלבן הגיע מאוחר יותר לירושלים והבטיח לנתניהו ישירות שזמן הפריצה האיראני לחומר גרעיני יימדד בשנים (הגורם הרשמי הדגיש שמדובר בשנים, ברבים). למרות זאת, מחברי ההסכם התגאו לאחר מכן בכך שההסכם מבטיח זמן פריצה של כשנה אחת.
לישראל נאמר בהזדמנויות רבות, כולל מפי הנשיא עצמו, כי "אי־הגעה לעסקה עדיפה על הגעה לעסקה גרועה". בפועל, צוות המו"מ של ארה"ב הגיע להסכם רע, גם על פי הסטנדרטים שארה"ב קבעה לעצמה.
הוויתורים הדרמטיים הבהירו למקבלי ההחלטות בישראל כי הממשל הגיע לידי החלטה שהגעה לביצוע העסקה חשובה יותר מיעילותה ומתוכנה. השקרים נועדו להשאיר את האופוזיציה הישראלית לעסקה רדומה, עד שיהיה מאוחר מדי. כל זה הצביע על עסקה שאינה מיועדת לפתור את אתגר תוכנית הגרעין האיראנית, אלא להפוך אותה לבעיה גדולה יותר של מישהו אחר במורד הדרך.
הנשיא עצמו אישר את ההערכה הישראלית ואת חששותינו, כאשר כחודש לאחר הנאום סיפר ל־NPR: "מה שיותר רלוונטי הוא הפחד ממה שיהיה, כאשר בשנים ה־13, 14, 15 להסכם יהיו להם צנטריפוגות מתקדמות שיכולות להעשיר אורניום במהירות רבה, ובנקודה הזאת זמני הפריצה לנשק יתכווצו כמעט לאפס". ראש הממשלה קרא נכון את דברי הנשיא, עוד לפני שנאמרו.
נאום האין ברירה
הנזק לישראל בפוליטיקה האמריקאית בעקבות הנאום הוא תופעת לוואי מצערת של החלטה שיש לה השלכות של חיים ומוות עבור ישראל. במובן זה החלטתו של נתניהו דמתה להחלטתו של מנחם בגין בשנת 1981 לתקוף את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק. החשיבות של מניעת השגת נשק גרעיני מסדאם חוסיין הובילה את בגין לקחת את הסיכון שבהתמודדות עם הממשל האמריקאי (ואחרים), כולל קבלת ביקורת חריפה לאחר התקיפה. בגין האמין שאין לו ברירה.
גם לנתניהו לא הייתה ברירה. לאחר שהממשל האמריקאי נכנע לדרישותיה של איראן, ניסה שוב ושוב להונות את ישראל והתעלם מהאזהרות הפרטיות והפומביות של ראש הממשלה לגבי הכיוון שאליו הוביל ה־JCPOA, הוא היה מחויב לנאום גם מתוקף תפקידו וגם בהיבט המוסרי. הוא היה חייב לעשות כמיטב יכולתו כדי למנוע תוקפנות איראנית נוספת ומרוץ חימוש גרעיני אזורי, אך יותר מכל - למנוע ממשטר שקורא להשמדתה של ישראל לרכוש את האמצעים שיאפשרו לו בעתיד להפוך את השאיפות הרצחניות הללו לפעולות ממשיות, לא רק בתקופת ההסכם, אלא גם לטווח הארוך ביותר.
אף מנהיג אחראי לא יכול היה לוותר על ההזדמנות לעשות מאמץ אחרון, מעל הבמה החשובה ביותר בארה"ב וכנראה בעולם, כדי למנוע את מה שארצו ראתה כאסון כבד ההולך ומתקרב.
באותו הזמן, תומכי העסקה טבעו מטבע לשון קליט, שקבע כי החלופה ל־JCPOA היא מלחמה. הם טעו גם לגבי זה. לעומתם, ראש הממשלה הבין כי דווקא העסקה הרעה המתרקמת תגרום בסבירות גבוהה יותר למלחמה במזרח התיכון ותגביר את הסיכוי שבסופו של דבר יהיה צורך להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית בכוח. הוא רצה שאם יגיע היום הנורא הזה, לא משנה מי יוביל את ישראל באותה עת, חשוב שהוא יהיה מסוגל להצביע על הנאום ולומר שעשינו כל מה שיכולנו כדי להימנע מהתוצאה הטרגית והצפויה הזאת.