7:30 בבוקר, אחרי לילה טרוף שינה. מהדירה ששכרתי בשכונת ז’רדינס היוקרתית, השמיים של סאו פאולו כחולים מתמיד. ביומיים האחרונים הקורונה חלחלה גם לכאן. כבר 234 חולים, אבל הברזילאים עדיין בשלהם. בודדים במסיכות, החגיגות וההפגנות ההמוניות נמשכות. סגר? טודו בום.
זה כבר סוף הטיול שלי. שלושה שבועות בברזיל. טיול מדהים עם סוף מר. הטיסה שלי חזור דרך רומא בוטלה (מן הסתם), ונאלצתי לרכוש כרטיס חדש לטיסה ישירה של לאטאם מסאו פאולו לארץ. למזלי, זה קרה כבר לפני שבועיים. היום אין טיסות ישירות, הכל סולד־אאוט. אפשר להגיע לארץ רק עם קונקשן בארה”ב (ולשם כך יש צורך בוויזה), או דרך אירופה בעלות של אלפי דולרים. 5,000 דולר לטיסה עם שתי עצירות באירופה. או באתיופיה. להקיף חצי מכדור הארץ כדי לחזור הביתה.
המציאות שבה הקורונה עלולה להשפיע לפתע על הנעשה בברזיל, כמו בשאר העולם, לא מאפשרת ליהנות מהרגעים האחרונים כאן. בכל עשר דקות אני באתר של חברת התעופה, בודק אם הטיסה שלי לא בוטלה. כל עשר דקות. אין כבר חשק לטיולים ולחגיגות. רק יושב, בודק וקורא באינטרנט על המצב ונערך ל־14 ימי בידוד בישראל. מוזר, בברזיל אני עדיין חופשי, ובארץ אצטרך להיכנס לסוג של כלא. זמן טוב ללכת להטביע את יגוני בקפה דה מאניה. הסעודה האחרונה. צ’או.