למרות שתוחלת החיים בישראל גבוהה, קיים אצלנו יחס גילני מובנה כלפי מבוגרים. מקורו של היחס המפלה נובע ממיתוס ה”צבר”, שהגן על המבוגר בימי קום המדינה, מיתוס שהומר ברבות השנים באידיאל של יזם הסטארט־אפ הצעיר שעשה אקזיט ופרש. תרומה ליחס המפלה היא העובדה שיחסית לעולם המערבי אנחנו עדיין אומה צעירה – 11% בלבד הינם בגילאי פרישה. בהשוואה מתבקשת, באיטליה שיעור הזקנים היחסי כפול. את הביטוי הגילני הבולט ביותר ניתן להראות באפליה בקבלה לעבודה על בסיס גיל, החל כבר בגילי 45 לערך, בוודאי שבגילים שמעבר לכך.
למרות זאת, במשך השנים חלחלה לתודעה הקולקטיבית שלנו ההבנה שהשאלה לגבי הזקנה הינה תפקודית ולא גיל כרונולוגי. בלשון העם ביטויים כמו “גיל הוא רק מספר” ובעיקר “60 הוא ה־40 החדש” ביטאו את ההפנמה שהעלייה בתוחלת החיים משנה את משך השנים הבריאות הממוצע שלנו. מגיפת הקורונה תקבע לזמן רב את המושג ההפוך “60 הוא גיל קבוצת הסיכון”, ולכן היא יום הכיפורים בדימוי המעוות של המבוגר בישראל.
למשל, עמותת “המשפט בשירות הזִקנה” התפרסמה בעיקר במאבקים שלה בבית הדין לעבודה ולאחר מכן בבג”ץ על מנת לבטל את “חוק גיל פרישה”, ולאפשר למבוגרים להמשיך ולעבוד כבעבר. אולם, ימי הקורונה הביאו אותה למאבק מסוג חדש: להבטיח שאנשים מבוגרים יחוברו למכונות הנשמה בכל גיל, ולא לפנות בתי חולים גריאטריים לטובת חולי הקורונה. במילים אחרות, התפרצות מגיפת הקורונה יצרה שני סוגי אזרחים: אזרחים רגילים שצריכים להיכנס לבידוד ולהפסיד את מקום עבודתם, למרות שאינם בקבוצת סיכון, וכל המבוגרים־זקנים־קשישים כמקשה חברתית אחת. מעבר לכך, כל התוכניות ליציאה מהמשבר כוללות רק את החזקים, כלומר הצעירים, שיחלו מחדש להפעיל את המשק היצרני, להבדיל מהזקנים, הפגיעים והחלשים. אלה ימשיכו להיות בהסגר, כמנודים, המהווים כביכול נטל על החברה.
לפני 50 שנה נפטר הפסיכולוג היהודי־אמריקאי הידוע אברהם מאסלו, שהיה חלק מאסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, שקישרה בין הצרכים הפיזיים שלנו למאוויים להיות חלק מקולקטיב בעל ערכים משותפים. “פירמידת הצרכים של מאסלו” הייתה מבוססת על תנאי מתלה. כאשר אין לאדם הבטחה של צורכי בסיס כמו מזון וביטחון, הוא לא מתפנה לצרכים גבוהים יותר במדרג, כמו ערכים או הגשמה עצמית. בימי מלחמה כולנו אחים לצרה. כלומר, מתאחדים לסולידריות, שמה שמכתיב אותה הוא האויב והתחושה ההישרדותית המשותפת. אולם, ערב פסח אולי הנציח סולידריות שונה למבוגרים ולצעירים. כאמור, במצב שבו אנשים דואגים למזון של מחר הערכים מתקהים ומצטמצמים. לכן, המצב הנוכחי שמוצג לנו באופן מעוות גורם לאנשים להשלים עם האפשרות של העברת מכונות הנשמה מהמבוגר לצעיר. יתרה מכך, ההקרבה של חיי מבוגרים לטובת הכלכלה הפכה להיות שאלה לגיטימית. מהנשיא והסנאטורים שלו באמריקה ועד לעיתונאים מובילים כאן, נשאלת בריש גלי השאלה: “האם חיי כמה אלפי אנשים, רובם ככולם זקנים, שווים כל כך הרבה מיליארדים?”.
מאסלו נפטר בגיל 62, מעט פחות מתוחלת החיים הממוצעת בתקופתו. היום אנחנו חיים בתקופה שבה 80% מקרב 1.1 מיליון הזקנים בישראל הינם אנשים פעילים, עצמאיים לחלוטין שמסוגלים לתרום לחברה, כמו ראש ממשלתנו (70) או נשיאנו (80). למרות זאת, ייקח לעוסקים בתחום שנים רבות לתקן את ההידרדרות המוסרית והעיוות שיצרה החלוקה לרעת הזקנים בחברה הישראלית בפסח 2020.
הכותב הוא גרונטולוג ומחבר ספרים העוסקים בזקנה