שני ספרי זיכרונות, שניים מני רבים, מונחים על השולחן מהתקופה המכונה "תקופת השואה והגבורה" - "מן הדליקה ההיא", של אבי, חיים ז"ל, וספרה של אמי, פנינה ז"ל, "ימינו היו הלילות". מסתכלת עליהם. זיכרונות צפים, גאווה מהולה בעצבות. נשארנו, ילדי הלוחמים, לספר את סיפורם.
אמי, פנינה לבית פפייר, נולדה בעיירה נובידבור, הסמוכה לוורשה בירת פולין, בבית ציוני שאת קירותיו פיארה תמיד קופסת הקרן קיימת. סבי היה חובב מוזיקה ודודי היה פעיל בתנועת הבונד. אמי פנינה, הייתה לה זיקה אל הבריות בדרכה שלה. ילדה שמחה ועליזה, הכי קטנה בבית. בית שתמיד היה ידוע בתכונה של נכנסים ויוצאים.
את התסיסה החיונית של חיי משפחה וקהילה מלאים קטעה המלחמה. המשפחה עזבה לוורשה, ובת הזקונים המפונקת התוודעה לאימת הקיום ולמעשי הזוועה. מראות הזויים. מיום ליום התרבו השילוחים למחנות העבודה, וכך נלקחה ממנה כל משפחתה - הוריה, שמונה אחיה ואחיותיה, אחיינים, נכדים. אמי מתקבלת לעבודה בשופ של האחים לנדאו - אישה יחידה בשופ המברשתנים. משם נסללה דרכה לשורות אי"ל, הארגון היהודי הלוחם.
אמי נמנית עם המעטים שעמדו בקרב נגד הגרמנים בהנהגתו של מארק אדלמן ז"ל בשטח המברשתנים. בסיומו של הקרב יצאה עם החבורה דרך תעלות הביוב ללחימה ביערות ווישקוב. למעשה, זו תמצית ותחילת סיפור חייה של אמי פנינה. לוחמת ביערות שבסביבה, סובלת עם חבריה לקבוצה מהקור מהרעב, מהפחדים. אחר כך היא שבה לוורשה, ומסע תלאות זה מסופר בספרה.
בוורשה, בתום המלחמה, נפגשה אמי עם שרידי הלוחמים וגילתה שכל משפחתה נספתה. בין הלוחמים נמצא גם אבי חיים, ידידה מימי תעלות הביוב והיערות. היא נישאת לו, ובשנת 1945 הם עולים לישראל ומקימים בית. הררי סיפורים שמענו בעודנו ילדים, אחר כך כנערים ובהמשך בבגרותנו. קצרה היריעה מלהכיל את חוויות המלחמה, ואחר כך גם את חיינו.
הכותבת היא בתה של פנינה גרינשפן פרימר ז"ל, מלוחמות מרד גטו ורשה.