אל תתנו לשכוח: אם הייתי חי בתקופת השואה, היו הורגים אותי פעמיים. פעם מפני שאני יהודי, ופעם שנייה מפני שאני בחור עם מוגבלות. לא מזמן הוציאו מה־Dsm, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, את השם של התסמונת שלי, זו הנקראת אספרגר. החוקר שגילה אותה, רופא ילדים וינאי בשם האנס אספרגר, שלח מאובחנים שלו למוסדות שבהם למעשה הוצאו להורג. עכשיו מתקיימים דיונים איזה שם חדש יש לתת לתסמונת הזו.
עד סוף המלחמה נרצחו יותר מ־250 אלף אנשים עם מוגבלויות. המספר היה אמור להיות גבוה בהרבה, אבל היטלר הבין שהעם הגרמני בוגד בו בגלל החוק הזו, שמטיל גזר דין מוות על בעלי מוגבלויות, ונתן הוראה להפסיק את ההרג.
באושוויץ יש חדר שבו שמרו את הפרוטזות של הנכים שנרצחו. ג'וני דניאל, ישראלי שמנהל את עמותת "ממעמקים", שעוסקת בשימור זכר הנספים, סיפר לי שליווה בעבר לאושוויץ סנאטור שהגיע מארה"ב, שלבו נשבר כשראה את החדר הזה. התברר שלאותו סנאטור יש ילד עם מוגבלות.
לפני כמה שנים ראיתי הפגנה אנטישמית בבריטניה, ואחד המפגינים עמד שם עם בנו, שהיה בכיסא גלגלים, והחזיק שלט שעליו נכתב: "הלוואי שהיטלר היה מסיים את עבודתו". מיד צעקתי לעברו: "טיפש, היטלר היה הורג את הילד שלך". עבורי, כנכד לניצולי שואה, חשוב שיידעו על רצח בעלי המוגבלויות. לא מובן לי מדוע זה לא מונצח בשום טקס בינלאומי.
הנסיך צ'ארלס אמר בפורום בינלאומי כי אסור לשכוח את מי שנרצחו רק משום שהיו שונים. חייבים להדגיש את זה גם אצלנו: שוויון זה גם לא לשכוח את השונה. לזכור את מי שמת כי היה שונה. אז אני, כבעל מוגבלות, זועק אל כל ראשי המדינה, וגם אל אנשי יד ושם: אל תיתנו לשכוח. זכרו את האנשים עם המוגבלות, שנרצחו רק כי היו שונים.